הפרק השני בעונה הרביעית והאחרונה בהחלט של "יורשים" (yes ,HOT וסלקום TV) נשא את השם הסמלי "חזרה". החזרה המדוברת הייתה הטקס הקדם-חתונתי לקראת נישואיהם של ווילה וקונור; אבל בדיעבד אפשר לומר שזו הייתה חזרה לפינאלה, לאירועים שיתרחשו שמונה פרקים מאוחר יותר, לטקס הגירושים של משפחת רוי מ"ווייסטאר רויקו". בשיאו של הפרק, בשעה ששלושת האחים מתכננים לחבור לסטואי ולסנדי כדי להעלות את שווי העסקה עם לוקאס מתסון, מגיע לוגאן (בריאן קוקס) במפתיע למועדון הקריוקי שבו הם מבלים עם קונור (אלן ראק) ומנסה לשכנע אותם להסכים למכירה. "מה שאתם הילדים לא מבינים הוא שזו עסקה טובה", מסביר לוגאן בקול רך מהרגיל. אבל כשקנדל (ג'רמי סטרונג) ושיב (שרה סנוק) מתעקשים לדרוש מחיר גבוה יותר עבור התאגיד, לוגאן נאנח בייאוש: "אתם כל כך מטומטמים. אתם לא דמויות רציניות. אני אוהב אתכם, אבל אתם לא אנשים רציניים". "אתה לא יודע הכול", אמרה שיב לאביה דקה קודם לכן במונולוג נסער ומושחז שבו כינתה אותו "גזלייטינג אנושי", אבל סיום הסדרה מוכיח שלוגאן (שוב) צדק – בדיוק כפי שצדק כשאמר בעונה השנייה ש"כסף מנצח". קנדל, שיבון ורומן (קיראן קולקין) הם דמויות טלוויזיוניות רציניות, עמוקות, מרתקות ומרגשות, אבל בעולם של "יורשים" הם לא אנשים רציניים. ואנשים לא רציניים לא יכולים להיות יורשים.
פרק סיום העונה והסדרה נתן תוקף לקביעה של לוגאן – מאבחן קר, ישיר ואכזר של חולשות ילדיו. האחים רוי הצליחו בכוחות משותפים למלא את דלי ההצבעות בבורד רק כדי לבעוט בו ברגע המכריע. זה לא נופל רק על שיב ששינתה את עמדתה ברגע ההצבעה. בוודאי שזה על שיב – "גמישה" כמו אביה, כפי שטענה בפרק הקודם – שהסכימה למכור את החברה לשני אנשים שבגדו באמונה (מתסון שראיין מנכ"לים מאחורי גבה, טום שהסכים לקבל את התפקיד במקומה) ובכך חרצה את גורל העסקה. אבל זה גם על קנדל, שנכשל שוב ושוב בניסיונותיו לשכנע את שיב ורומן ביכולתו להנהיג את החברה משום שהוא באמת נעדר את היכולת הזו, את היסוד שבבסיסה: הובלת אנשים. וזה גם על רומן, שמשדר הססנות והפכפכות ומספק לאֶחיו לא יותר ממשענת קנה רצוץ. שלושה אחים שברגע האמת רבים בחדר כמו ילדים קטנים על הצעצוע שאבא השאיר בלי מדבקה עם שם. אנשים לא רציניים.
"יורשים", כממשיכה-מקבילה של "משחקי הכס" בתפקיד סדרת הדגל של HBO, נעה מהרגע הראשון אל עבר כס העור (במקרה של לוגאן רוי סביר להניח שמדובר בעורו הפשוט של טורף-על בסכנת הכחדה) כשהיא משלחת לדרך שלושה אחים כיורשים פוטנציאליים לצד מתחרים במשקל בינוני שהכתרת כל אחד מהם הייתה משתקפת בראש ובראשונה מבעד לעיניהן הכלות של חוליות השושלת המרוסקות. זה בדיוק מה שקרה עם מינויו של טום (מת'יו מקפיידן) למנכ"ל החדש; הפרק הסתיים, בסצנות קצרות ונטולות דיאלוגים שעברו בין רומן, שיב (עם טום) וקנדל – כל אחד מהם מבודד מאֶחיו, כלוא בחלל משלו. האחים רוי סומנו מלכתחילה כמתמודדים הבולטים בהיאבקות הביצה של לוגאן ("החיים הם קרב על סכין בבוץ"), אבל במקום להישען זה על זה הם הטביעו זה את זה. לכל אורך הסדרה דידו האחים אל המטרה הסופית כמתמודדים במרוץ שלוש רגליים שקרסוליהם כפותים איש לרעהו. החבלים האלו – חבלים של קנאה, אגוצנטריות וחוסר אמון – הפילו אותם על הפרצוף.
המחצלת שעליה כולם מנגבים את החרא
אבל לפני שמנחמים את המפסידים, צריך לברך את המנצח. טום וומבסגנס הוא כנראה הדמות הנלעגת ביותר ב"יורשים". קונור שולי מדי, גרג (ניקולס בראון) סימפטי מדי. טום הוא המחצלת מהמעמד הבינוני שעליה כולם מנגבים את החרא שדבק בנעלי הערב. הוא יומרני, מגוחך, נע בין דימוי עצמי מופרז לתיעוב עצמי מוחלט, מתרפס בפני כוח, עבד נרצע לשלושת הכ"פים של מיקי זוהר, תמיד חי על חוט השערה עם חרב פיטורים דמיונית שמונפת מעל ראשו, מבוהל כמו כפרי שהסתנן לנשף מלכותי ומשוכנע שייתפס בכל רגע. נדמה שהוא חסר מודעות עצמית, אבל למעשה הוא גדוש בה, כפי שהוא מוכיח בראיון העבודה אצל לוקאס מתסון (אלכסנדר סקארסגארד): "אני הולך בעקבות הבוס. מעכל את האסטרטגיה ומיישם. אני נותן ללקוח את מה שהוא רוצה. אני לא חושב שזה מתפקידי לתת עצות תזונתיות". זה טום: רק ממלא פקודות.
בעולם של "יורשים", מסתבר, זו לא תכונה רעה. קנדל ושיב הנבונים והשאפתנים הם איום (הקריקטורה שמציגה את מתסון כבובה על חוט לא מצחיקה אותו), רומן קשה לאילוף; טום הוא משרת בדרג גבוה, "קאובוי של מיניונים" כפי שכינה את עצמו בעבר. מתסון צריך מישהו כזה ("פרונטמן, בולם זעזועים", הוא מסביר לטום, ומאחורי הגב מכנה אותו "ריקני, נוח") כפי שלוגאן היה צריך מישהו כזה. ומכל היורשים הפוטנציאליים, דווקא טום הוא זה שהולך ללא היסוס בנתיב שסימן לוגאן – עסקה עם "גוג'ו" – מפני שהוא יודע דבר אחד: הוא מעולם לא ראה את לוגאן נדפק. טום, יש לזכור, הוא היחיד מבני המשפחה (המורחבת) שראה את לוגאן ברגעיו האחרונים. הוא הגיע הכי קרוב ללוגאן במותו – ואחרי מותו. בעונה השנייה צחק רומן על מעיל פוך שלבש טום: "זה כל כך מנופח. במה זה ממולא, בתקוות ובחלומות שלך?". וומבסגנס צוחק אחרון.
ובדרך טום מציל גם את גרג, שאיתו הוא מנהל מערכת יחסים מתעללת מאז שהכירו עד כדי החלפת סטירות בחדר האמבטיה בסיום העונה ("You Can’t make a Tomlette without breaking some Greggs", כתב טום בעונה השנייה). גרג, גיבור מעמד הצופים, סומן בנבואות אינטרנטיות כמי שעשוי לגרוף את הקופה ובסופו של דבר הסתפק רק בנתח מן העוגה, מכיוון שהוא לא מנצח בטבעו – אבל הוא שורד. "אתה כמו הטפיל הכי גדול בעולם", אמר לו קנדל בעונה השלישית. גרג לא נראה לרגע כאחת הדמויות המתוחכמות בסדרה, אבל הוא שוב ושוב התגלה כזה שיודע להחליף נאמנויות כמו שאנשים מחליפים ערוצים. הוא לא נראה לרגע כאחת הדמויות המנוולות בה, אבל הוא שוב ושוב חשף כישורים של סוחר נבון במידע פנים, סוחט ובוגד עם פרצוף של נער מקהלה. הנאיביות הגמלונית של גרג לא הייתה מסכה, אבל היא הסתירה פיקחות מעשית וכושר שרידות מופלא. באופן מפתיע, גרג הוא אולי האופורטוניסט הגדול ביותר של "יורשים".
הבחירה ההגיונית יותר
רומן – יש להודות באמת – מעולם לא נתפס כמועמד רציני לרשת את אביו. בדירוג העוצמה של "יורשים" הוא אולי הצליח להתמקם מעל טום, אבל נדמה שאפילו אנשים מתוחכמים כג'רי ופרנק נתפסו כעדיפים על פניו, שלא לדבר על שני אֶחיו. "אין לו שיעור קומה", אומר עליו קנדל לשיב. לא נעים לומר, אבל הוא צודק. לרומן אין יכולת אמיתית להתמודד על התפקיד, ואין פלא שבתחילת הפרק מתברר שהוא פשוט נמלט מהזירה אל בית אימו (הוא אפילו לבוש כילד). לזכותו ייאמר שהוא הראשון לזהות את הסוף: "אני לא חושב שאבא רצה לתת את זה לאיש מאיתנו" (במידה רבה לוגאן כבר בחר, למעשה – במתסון, טורף עסקי כמותו).
לרומן היה בסדרה תפקיד כפול: ספק עלבונות דומיננטי, ארסי ובוטה גם בקנה המידה המטונף של "יורשים"; ופיון בידיו של לוגאן שניצל אותו ותמרן אותו כאוות נפשו. לאחר שבפרק הקודם רומן נשבר בתחילת ההספד לאביו ונרמס על ידי מפגינים, בפרק האחרון הוא מתפקד שוב ככלי – הפעם בידי קנדל ושיב שנאבקים על קולו – בשעה שהוא רק רוצה להיעלם, להצביע בטלפון, לתת יד לכל אחד מהם, רק שיעזבו אותו לנפשו.
רומן, בן הזקונים המפונק, היה נתון יותר מכולם להשפעתו של לוגאן והושפע יותר מכולם ממותו. אבל ההשפעה הזאת לא התבטאה בשחרור ובעצמאות, אלא בטלטלה רגשית שהותירה אותו מבולבל אף יותר מתמיד, ללא קול מדריך ומכוון, ושלחה אותו לחפש חיק חדש להתרפק עליו: של אימו, ואפילו של קנדל. בפריים האחרון שלו בסדרה, כשהוא יושב לבדו על הבר, מפציע לרגע חיוך קטן על שפתיו. נדמה שרווח לו.
ההתפרקות בטקס הלוויה לא סימנה רק את דחיקתו מחוץ למסלול הריצה אל קו הסיום, אלא גם את התפיסה שמציגה "יורשים" לגבי העולם התאגידי הברוטלי שבו אין מקום להתנהגות אנושית טבעית, מובנת מאליה ומעוררת חמלה כמו בכי על מותו של אב. זה עולם שבו משגשגים הלוגאן-רויס של העולם: אנשים חסרי רחמים שמחביאים את הרגשות כמו תכשיטים בכספת, שקוברים אותם כפי שהם קוברים שערוריות. בעולם הזה בכי הוא חולשה וחולשה היא מוות.
בלי רומן (ומובן שבלי קונור, האח שמעולם לא נספר; קנדל טוען שהוא "הבכור" מבלי להרהר אפילו בעובדה שזה לא נכון) נותרו שניים: קנדל ושיב. האחרונה נראתה כדמות היציבה והשפויה, בחירה הגיונית יותר משני אחיה הקפריזיים. היה גם נדמה שליבה במקום הנכון – זה שלא מוכן לשרוף את אמריקה רק כדי למלוך על האפר (אם להשתמש במשל של לורד ואריז). אבל לאורך הדרך היא ביצעה טעויות טקטיות, הסתבכה בבריתות הלא-נכונות ובעיקר טעתה באמון שנתנה באנשים, ואם לדייק – בגברים.
שיב ראתה גברים מפרים שוב ושוב את הבטחותיהם כלפיה: אביה וההבטחה למנכ"לות, קנדל ורומן וההבטחה לשליטה משולשת, מתסון וההבטחה למנכ"לות (במידה רבה, זה סיפורה של הסדרה כולה). זה רק מתבקש, לפיכך, שברגע האחרון שיב תפנה גב לקנדל המבטיח תרתי משמע ותיתן את קולה דווקא לטום. אולי זו בחירתה של אם לעתיד הקרוב שרוצה לבנות משפחה מתפקדת (בניגוד לזו שבה גדלה), ואולי זו בחירתה של אישה ששבעה מלטמון את עתידה בידי גברים ומבקשת לקבוע את גורלה.
כשהשניים יושבים זה לצד זה ברכב בסיום הפרק, שיב מניחה את כף ידה בזו של טום; אבל כף היד של טום נותרת פתוחה. טום הוא לא מקלט בטוח, אבל לפחות הוא גם לא מתיימר להיות כזה. לטוב ולרע, בדיוק כמו בשיחה עם מתסון – הוא כן. הוא בגד לכאורה באמונה, אבל למעשה אמר לה את האמת, פעמיים: הוא סיפר לה על ההצעה שקיבל ממתסון; והוא הטיח בפניה את הטענה שהיא הייתה עושה את אותו הדבר (זמן קצר קודם לכן זה בדיוק מה שהיא עשתה). טום, שלא יודע אם הוא מעוניין במערכת יחסים "אמיתית" ("אני תוהה אם אהיה עצוב בלעדייך פחות משאני עצוב איתך", אמר לה עוד בסיום העונה השנייה), לפחות לא מוכר לה שקרים והבטחות שווא.
אין לך את זה
לרגע נדמה היה שהיורש הוא קנדל, פה אחד: שיב ורומן מתייצבים מאחוריו לאחר שהם מגלים על המהלך של מתסון. זה נשמע חלומי עבור כולם: קנדל ימנכ"ל, שיב תנווט את זרוע החדשות ליעד ליברלי חדש, רומן יוכל להשתולל במדיה החברתית. "אין כרישים רעים", מבטיח קנדל לרומן לפני שהוא נכנס לשחייה לילית במטאפורה השקופה. "קדימה, בואו נעשה את זה", הוא אומר ונכנס למים. "שניכנס?", תוהה רומן, ושיב עונה: "כן". וכשקנדל מקבל מאחיו את הכתר הסימבולי, אנחנו זוכים לחיזיון נדיר: לראות את קנדל מחייך.
זה מוליד בהמשך שוב את אחד הרגעים היפים בסדרה, אחוות האחים שבמידה רבה הצופים תמיד ייחלו לה וקיבלו אותה במנות קצוצות שהתפרקו מיד: שלושת האחים לבית רוי משתעשעים כילדים במטבח של אמא, צוחקים, מבלגנים, משחקים עם האוכל, משחקים ב"ארוחה ראויה למלך". לדקות אחדות אפשר לדמיין את משפחת רוי כמשפחה נורמלית. אבל למחרת, בסצנת המראה במשרד, הכול מתפוצץ בהתגוששות מילולית ופיזית קולנית ומכוערת, כולל כמעט-מחווה מזעזעת לקרב בין ההר והנסיך אוברין ב"משחקי הכס". קודם לכן, על החוף שליד בית אמם, הציעה שיב לרומן "להרוג" את קנדל. כעת קנדל מבהיר ש"אם לא אקבל את זה, אני מרגיש שזהו, אולי אני אמות". ההצעה המשועשעת של שיב התממשה.
קנדל נראה לפרקים כיורש הטבעי: כריזמטי, פיקח, אמיץ ומוכן להקדיש את חייו לתפקיד. זה לא מקרי שההספד שאלתר בהלוויה זכה לתשואות כנאום מעורר השראה, בניגוד להספד המרגש של שיב שהתקבל בהתייפחות שקטה (ובעולם של "יורשים", כאמור, אין פדיון לדמעות) ולאין-הספד של רומן. אלא שלפרקים אחרים – ובפרט כל פרק סיום עונה – נראה קנדל בלתי כשיר אפילו לניהול שלוחה של ATN בלוקסמבורג: מתוח, עצבני, אימפולסיבי, מאני-דיפרסיבי, מכור תמידי לסמים, תמיד כפסע מהתמוטטות עצבים.
לשיב יש את כל הסיבות לטעון שקנדל לא ראוי לכתר: שאין לו את האופי, שזה לא המהלך הנכון מבחינה אסטרטגית, שזה לא מה שאביהם רצה, ובעיקר – זה לפחות הטיעון שהיא מטיחה בפניו – שאין לו את הזכות המוסרית. "אתה לא יכול להיות מנכ"ל", היא אומרת, "אתה לא יכול בגלל שהרגת מישהו". זה רק אירוני שקנדל – שאביו טען שלא יוכל להיות מנכ"ל בגלל שאין לו "קילר אינסטינקט" – מסומן כעת כלא מתאים בגלל שהרג אדם.
אם יש משהו שאפשר היה להמר עליו בסבירות גבוהה לקראת פרק הסיום זו העובדה שגופת המלצר הטבוע אנדרו דודס תצוף בו. זה מה שקרה בכל פינאלה עונתי של "יורשים", גוש צואה רגשית שקנדל פשוט לא מצליח לשטוף במי האסלה. הווידוי של קנדל בפני אֶחיו על הרצח בסיום העונה הקודמת היה אחד משיאיה המרגשים של הסדרה, אבל כעת הוא מנסה לחרב בדיעבד את הרגע, מתנער וטוען ששיקר. כוזב מדי, קלוש מדי, מאוחר מדי. גורלו כבר נחרץ. "קנדל, זה נגמר", אומר לו פרנק, "אין לך את זה".
קנדל היה אמור לדעת זאת. הרי זה הוא שאמר, בסיום הפרק השמיני, ש"יש אנשים שפשוט לא מסוגלים לסגור עסקה". אבל הוא לא זיהה שאחותו – שלא הצליחה לסגור את העסקתה כמנכ"לית תחת מתסון – היא אחת מאותם אנשים.
"יורשים" בחרה, בצדק, לסיים עם קנדל – הדמות הטובה, המרתקת והנוגעת ללב ביותר בסדרה. הוא הולך לכיוון הנהר, כשקולין מלווה אותו ממרחק ביטחון. זה שומר הראש של אביו ושומר סודו שלו – האיש שהעלים את הראיות אחרי מותו של דודס. זה המבט שקנדל לא יכול להימלט ממנו, המשא שהוא לא יכול לפרוק ממצפונו. המבט המזוגג שלו – אף אחד לא יודע ללבוש מבט מת כמו ג'רמי סטרונג הפנומנלי – נעוץ בנהר.
המים הם המוטיב שליווה את קנדל לאורך הסדרה. בסיום העונה הראשונה הוא צלל עם המכונית ועם דודס לתוך נהר – וחילץ רק את עצמו. בעונה השלישית עצרו הצופים את נשימתם כשקנדל נפל מעורפל חושים מהמזרן לקרקעית הבריכה. בפרק השישי של העונה האחרונה הוא צף באוקיינוס – אבל הפעם פניו פנו אל השמיים לאחר הצלחה רגעית. בפרק האחרון הוא נכנס אל הים, מושך בעקבותיו את אֶחיו. ובסצנת הסיום, כאמור, הוא פשוט התיישב מול המים. לאורך הסדרה המים סימלו הכול עבור קנדל: מוות וחיים, כישלון והצלחה, אובדנות וגאולה. "תהיה מים", הוא אומר בפרק השני בשאילה ספק-מודעת מברוס לי. אבל כעת, משהושלך מהעסק המשפחתי ומהאפשרות לתפוס את מקום אביו ולפדות את ההבטחה המלחיצה שקיבל בגיל שבע, כל שנותר לו הוא להביט במים מהצד. איך אמר רומן? "אנחנו כלום".
לא צריך יותר מפגמים
לקח ל"יורשים" של ג'סי ארמסטרונג זמן להתניע את מנועי היאכטה, אבל בתום ארבע עונות אפשר לומר שהיא הפכה למה ש-HBO ציפתה ממנה להיות: היורשת של "משחקי הכס". במובן מסוים היא אף התעלתה על קודמתה. "משחקי הכס" הייתה הסדרה המשמעותית ביותר בדורה, אבל חירבה את מקומה בפנתיאון הטלוויזיוני בעונותיה האחרונות. "יורשים", לעומתה, זכתה לנתוני צפייה נמוכים הרבה יותר, אבל הדהדה ברשתות החברתיות (מרמיקסים לפסקול המהפנט של ניקולס בריטל ועד חשבונות אינסטגרם שמוקדשים לבחירות האופנתיות של הגיבורים), הזינה תוכן מרתק באינטרנט ובפודקאסטים, טיפסה במתינות אל מדרגת העלית של "הסופרנוס" ו"הסמויה" – וידעה לרדת מהמסך בזמן כדי לא ליפול מהפודיום. היא עשתה זאת בזכות כתיבה נפלאה של דיאלוגים ודמויות (חרף הנטייה המשותפת כמעט לכולן להיות שנונות מאוד ובוטות מאוד וחרף העובדה שהעלילה לא ממש התקדמה והדמויות כמעט ולא השתנו); בזכות תצוגת משחק יוצאת מן הכלל; בזכות ההקפדה ועושר הפרטים שציירו את חיי היפים והעשירים; ובזכות מה שטלוויזיה טובה יודעת לעשות: לומר דבר-מה משמעותי על בני אדם.
בני האדם שבמרכז "יורשים" היו אמנם ייחודיים – מיליארדרים פריבילגיים בני האחוזון העליון, אמריקה הכי ראשונה שיש. הם גם היו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מנוולים, איש-איש בדרכו: אגוצנטריים, דורסניים, מושחתים, תאבי בצע וכוח. לא פעם נטען שאי אפשר להזדהות עם איש ב"יורשים" משום שאין בה אף גיבור "טוב". זה לא מדויק (ולכן צופים רבים התרגשו ממותו של לוגאן האכזר באדם ומאבלם של ילדיו, למשל), משום שלא צריך גיבור טוב כדי להזדהות עם דמות. לפעמים לא צריך יותר מפצעים ומפגמים – וכאלו היו פזורים ב"יורשים" כמו יצירות אמנות מקוריות ומטוסים פרטיים. אפילו ללוגאן, הדמות הכי חזקה בעולם של "יורשים", יש צלקות על הגב ואבנים על הלב.
וחוץ מזה, "יורשים" מצאה פתרון מחוכם לשאלת ההזדהות: לא רק דמויות פצועות ופגומות, אלא גם דמויות מעט נלעגות. זה לא רק ההומור שנשזר בסדרה, אלא גם העובדה שב"יורשים" מותר לכולם לצחוק על כולם. לא היה צריך לפשוט מהגיבורים את חליפות היוקרה כדי לגלות שמתחת להון ולכוח כולם, במידה זו או אחרת, מגוחכים. "אתה יוצר מעין קליפה מגנה", אמר טום לגרג בעונה הראשונה, "אבל מתחתיה כולנו צבים קטנטנים ערומים".
"יורשים" חיה מהפער שבין החליפה הנקייה מכל רבב ללשון המלוכלכת, בין הלוקיישנים מנקרי העיניים מחוץ למערכות היחסים מרטשות הנפש מבית, בין הליכות ונימוסים לבגידות וסכינים, בין הדימוי הנוצץ למהות המרקיבה. הספה בהדפס עור פרה שמתכננת ווילה להכניס לביתו של לוגאן היא אקט הולם לקריעה הסופית של הפער הזה, לחופש להיות מי שאתה באמת ולא מי שאתה מיועד להיות מגיל שבע. "אני חושבת שתמיד פחדתי במערכות יחסים ממה שמתחת לפני השטח", אומרת שיב לטום. "מה הדבר הכי איום שאדם חושב. אבל אחרי שאמרת ועשית את הדברים הנוראיים – אתה די חופשי". אין סדרה שאמרה דברים נוראיים יותר מ"יורשים" – תת-מקלע טלוויזיוני של גידופים ועלבונות – והיא באמת הייתה חופשייה להיות מי שהיא: צולפת, מרושעת, חכמה, מצחיקה – והכי טובה בטלוויזיה.