בניגוד לרוב הדברים בעולם בשנתיים האחרונות, העונה הראשונה של "אמילי בפריז" נתרמה ממגפת הקורונה. כשהסדרה המטופשת של נטפליקס עלתה למסך, לפני שנה וקצת, כולנו היינו מוכי סגרים (וכמובן, הדכדכת שנלווית להם), והיא הייתה מנותקת מהחיים האמיתיים מהם כל כך רצינו לברוח: הנופים היפים של פריז, הבגדים הססגוניים, האנשים היפים ואווירת ה"הכל-אפשרי" שאפפה את הסדרה סיפקו לנו את מנת הפאן והאופטימיות הדרושה.
בינתיים, רבים מאיתנו כבר הספיקו להגניב חופשה בחו"ל ולהשביע מעט מהתיאבון שלנו להנאות החיים, אבל "אמילי בפריז" עודנה רלוונטית - כי אסקפיזם, מתברר, רלוונטי בכל ימות השנה. העונה השנייה מתחילה מהנקודה שבה הפסקנו (אם אתחיל לתקצר את אירועי סיום העונה הראשונה לא אסיים לעולם): קמיל חכמה מספיק בשביל להרגיש שמשהו לא בסדר אבל תמימה מכדי לחבר אחד ועוד אחד; אמילי קרועה בין הרצון להיות חברה טובה לבין אהבתה הבלתי נדלית לגבריאל; גבריאל מגלה שהשותפות עם אנטואן פחות נוחה משקיווה כשהחלום מיתרגם לפרקטיקה; מינדי מנסה להזניק מחדש את קריירת השירה שלה והפעם גם מתנסה בדראג; סילבי ממשיכה לתחזק את יחסי האהבה-שנאה עם העובדת הצעירה והתמימה שלה; לוק וג'וליאן עדיין מתפקדים כאתנחתא קומית (וחבל מאוד, היינו שמחים לראות אותם יותר).
אהה, והיה גם את העניין הזה עם מתיו קאדו. נו, האיש הלכאורה-נכון עבור אמילי אבל זה שאין ביכולתו להרטיט את מיתרי ליבה. כדי לפנות מקום לדרמות של העונה הנוכחית צריך היה לבעוט החוצה את מתיו המסכן, אז בעצלנות שאין כמותה גדעה "אמילי בפריז" את קו העלילה הזה באיבו: משהו כמו חמש דקות לתוך הפרק הראשון, בדרך לחופשה הרומנטית שלהם בסן טרופה, מתיו מבין שאמילי הייתה עם גבר אחר (גבריאל, בשבילכם) ומזנק בזעם מהרכבת הנוסעת. סה טו.
אין איך להתכחש לזה בלי לטרחן (או, בעצם, לטעות): האנשים שעומדים מאחורי "אמילי בפריז" - ובראשם דארן סטאר, מי שאחראי גם על "בוורלי הילס 90210" ו"סקס והעיר הגדולה" - יודעים לייצר עניין. הפרקים עמוסים בקונפליקטים, רגעי שיא, התלבטויות וטוויסטים בעלילה (אחרי שמתיו הפך לא רלוונטי, גבר לוהט אחר צריך היה לתפוס את הספוט המבוקש במשוואת חיי האהבה של אמילי, ועליו נדבר עוד בהמשך).
צפייה בפרק הראשון לא מותירה הרבה ברירות: כמו נרקומנית של ריגושים זולים המשכתי לצפות בפרק השני והשלישי ובכל הבאים אחריהם. הוויזואליות המרשימה של הסדרה, שהיא כה צבעונית עד כדי שנדמה כי היא התהוותה במטרה למכר אותנו, גם היא משאירה טעם של עוד. בעונה הנוכחית קיבלנו רגעי אופנה מרהיבים ומופרכים אפילו יותר מאשר בקודמתה, ובין אאוטפיט משוגע למשנהו אנחנו מסיקים שאמילי כנראה קיבלה העלאה בשכר, כי איזו בחורה שאיננה עשירה תרכוש לה יותר משלושה מעילים צבעוניים.
אז כן, "אמילי בפריז" היא טראש מהסוג המשובח ביותר אם בוחנים אותה ביי-דה-בוק, אבל יש לה בעיה גדולה: היא מייצרת עניין מבלי לייצר רגש. צפיתי בגרסה המחודשת של "90210" – שהייתה הטראש הכי טראשי שיש - לפני שנים, אבל אני עדיין מתרפקת על הסצנה המרגשת מהעונה הראשונה שבמהלכה נעמי וליאם רוקדים סלואו בשלג. כי בעולם של "90210" היא עשתה היגיון, כי נעמי וליאם התאימו זה לזו, כי רציתי שהם יהיו יחד. במקרה של "אמילי בפריז", התסריט עושה לנו מניפולציה (לא מתוחכמת, יש לומר) כדי שנאמין שהתפתחות מסוימת היא נכונה או הגיונית, אבל בפועל שום דבר לא נכון ולא הגיוני - ולא, גם לא לפי אמות המידה של המציאות הלא-מציאותית שאמילי חיה בה. זה מוביל לכך שלאף אחד אין באמת רצון בוער שהשניים האלה יהיו זוג, אולי אפילו יותר נשמח לראות אותו מסיים עם קמיל (אבל לא כי הוא וקמיל כן מתאימים, אלא כי היא פשוט מגניבה יותר).
כי כשחושבים על זה, אין שום עולם בו אמילי וגבריאל היו מתאימים. אין שום עולם בו אלפי, הבחור המסוקס החדש של העונה (וציניקן לא קטן), היה יושב עם אמילי הילדותית והנאיבית לשיחה בת יותר משבע דקות ולא ממהר לעזוב את המקום, ואין הסבר שמניח את הדעת להתרככות הכה-פתאומית שלו. מינדי, למשל, מקבלת העונה מושא אהבה משלה - אבל בעצם, אנחנו לא מקבלים סיבה מספקת להאמין בזוגיות הזו. לא רק שלבחור שלה אין שום מאפיין אישיותי חוץ מ"חתיך", אלא גם שהשניים בקושי מקבלים זמן מסך, ואנחנו מבינים שהם מאוהבים/במשבר/וואטאבר רק כי מינדי מספרת את זה לאמילי בדיעבד.
ברור שסדרות מהסוג הזה נוהגות לחפף כשזה נוגע לתסריט: המטרה היא לדחוס כמה שיותר עלילה לכמה שפחות זמן, ולכן לכל בעיה יש פתרון מזורז. צירופי מקרים מבהילים ותכופים הם שמכתיבים את הקצב ואמילי תמיד מוצאת את דרכה להציל את המצב (ולסבך אותו מחדש). אבל גם חובבי טראש יתקשו להתמסר כמו שצריך לסדרה הזו ולסיפור האהבה שעומד במרכזה - פשוט כי הדמות הראשית בלתי נסבלת.
צריך לומר: אמילי היא הדמות המעצבנת ביותר על המסך, עכשיו ובכלל. אין ולא תהיה מעצבנת כמוה. היא לא מעצבנת בקטע מורכב, לצערי, היא פשוט מעצבנת. החל משפת הגוף המוחצנת והמעייפת (כאן יש לציין את המשחק האובר-אצ'יברי של לילי קולינס, שמגלמת אותה), דרך העובדה שהיא אף פעם לא אומרת שום דבר חכם או מצחיק (חוץ מכאשר היא מופקדת על ייצור סטוריז שיווקיים, אז היא הופכת באורח פלא למלכת השנינויות) ועד לחוסר האחריות המשווע שבו היא מתנהלת בעולם, שעובר רומנטיזציה גסה בסדרה ('אהה, שכבתי עם האקס המיתולוגי של הבסטי שלי? לא נורא, אני אתנצל ויהיה בסדר'). למעשה, המעבר של אמילי מדפי התסריט אל המסך כבנאדם בשר ודם פשוט לא הלך חלק, ושום דבר באישה/רובוט/ילדה הזו לא מעורר הזדהות או אמפתיה.
אבל האם בלעתי את העונה השנייה של "אמילי בפריז" תוך פרק זמן שאני מתביישת לציין? כן. כי גם בעונתה השנייה היא עדיין מטומטמת כמו שהיא מהנה – אבל גם בעונתה השנייה, הפגמים שלה לא מאפשרים לה למצות את פוטנציאל הגילטי-פלז'ריות שלה עד הסוף.