אם בנראות עסקינן, "אופוריה" היא הסדרה הכי יפה שמשודרת כעת בטלוויזיה. יותר מזה, היא כנראה אחת הסדרות הכי יפות שנוצרו אי פעם. תצוגת התכלית המרשימה הייתה סימן ההיכר של הסדרה מאז ומתמיד: הוויזואליות היא שבידלה אותה מדרמות אחרות על תקופת הנעורים, ואף מיקמה אותה בליגה אחרת, גבוהה יותר, מזו שבה משובצות הנ"ל. מי שלעגו ל"אופוריה" בתואנה שהיא לא אמינה לא הבינו את העניין: "אופוריה" היא לא החיים, היא טריפ - טריפ פסיכדלי ומשגע שמורכב מפיסות של חיים. ממש כמו הטריפים שחוות הדמויות שלה. היא סדרת קונספט מרהיבה שלא מתיימרת להתחקות אחר המציאות אלא להעצים את המתרחש בה: השפה העיצובית הייחודית שלה, שמהלכת על התפר שבין אמת להזיה, רק מחזקת את ההנחה הזו.

עונתה השנייה של דרמת הנעורים האיכותית של HBO שומרת על הרף הגבוה. הפרק הראשון נפתח בסיקוונס מרהיב שמגולל את קורות חייו המוקדמים (והקשים) של פז (אנגוס קלאוד) לצד סבתו סוחרת הסמים, שלקחה אותו תחת חסותה ודאגה לו בדרכה המפוקפקת. אפשר לומר בביטחון שהדקות האלה היו מחזיקות גם הקרנה על המסך הגדול, בין אם זה בזכות הצילום המושלם, המוזיקה הנהדרת או בזכות ההקפדה על הפרטים קטנים בתפאורת חייהן של הדמויות.

משם והלאה העונה השנייה של "אופוריה" לא מאכזבת: הסדרה מוכיחה את עצמה שוב כמלכה האם של האסתטיקה. ויותר מזה – היא מתעלה על עצמה, ומבהירה אחת ולתמיד לכל המלעיזים שהיא לא סתם "90210" בעטיפה אפלולית ומוקפדת. נכון שהדמויות עוברות לעיתים כמוקצנות יתר על המידה, ונכון שהדיאלוגים לפעמים לא נשמעים כמו שיחות של ממש אלא כמו מונולוגים מתפייטים, ובכל זאת - "אופוריה" שוברת לנו את הלב ומאחה אותו מחדש פעם אחר פעם.

כקודמתה, העונה השנייה צוללת לחייהם המרגשים-אך-עגומים של תלמידי התיכון הפרברי. רו (בגילומה של זנדאיה) כזכור, חזרה להשתמש בסמים אחרי שזוגתה ג'ולס (האנטר שפר) עזבה אותה בתחנת הרכבת. במסיבה לכבוד השנה החדשה, היא מתמסטלת יחד עם אליוט (הזמר דומיניק פייק, דמות חדשה בעולם של הסדרה). לאורך העונה, אותו אליוט הופך לחלק כמעט אינטגרלי ממערכת היחסים של השתיים וקושר איתן חברות אמיצה, שעצם קיומה ממוסס את הגבולות המקובלים בין חברות למיניות.

מתוך
קשרים מפתיעים נרקמים. אנגוס קלאוד ומוד אפטאו בעונה השנייה של "אופוריה"|צילום: Eddy Chen/HBO, באדיבות yes ,HOT וסלקום tv, יחסי ציבור

בינתיים, קשרים מפתיעים נוספים נרקמים בין הדמויות - והבחירה לטוות חוטים חדשים בין כמה מדמויות המפתח, שעד כה בקושי תקשרו ביניהן, הייתה בחירה נועזת שהשתלמה. משיכה אסורה מתגלעת בין נייט (ג'ייקוב אלורדי) לבין קאסי (סידני סוויני, שהיא לגמרי הכוכבת האמיתית של הסדרה). גם פז ולקסי (מוד אפטאו), השונים זה מזו בתכלית, מוצאים מכנה משותף ביניהם. קאט (ברבי פררה), מצידה, מתקשה לחבב את החבר המושלם שלה, אית'ן; מאדי (אלכסה דמי) מתחילה לעבוד כבייביסיטר בבית משפחה עשירה ויוצרת קשר אחאי משהו עם הילד, תיאו; קאל (אריק דיין), אביו של נייט, מתערער עוד יותר אבל הופך לדמות עגולה ומעוררת הזדהות - כשאנחנו נחשפים לרגעים המתוקים שחלק עם אהבתו הראשונה, שאבדה והפכה לזיכרון כואב.

העונה הקודמת של "אופוריה" הייתה טובה, אבל כאמור - העונה הנוכחית טובה יותר. אם בעונה הראשונה נראה היה ש"אופוריה" מתמסרת קצת יותר מדי לפנטזיה ולרומנטיזציה של עצב, בעונה הנוכחית היא התבגרה, התפכחה; היא מנצלת את המשאבים המצוינים שברשותה כדי לייצר תמונה מורכבת יותר, רבודה יותר, וכדי להעמיק עוד יותר את הדמויות הגם ככה מתוסבכות שלה. עכשיו, יותר מתמיד, נראה ש"אופוריה" כבר לא מתפתה לקחת צד, לא קובעת מי יפה ומי לא, מי מקובל ומי לא, מי רשע ומי טוב. קו העלילה שניתן לקאל, שגורם לנו - למרבה האימה - לאהוב אותו, הוא דוגמה מצוינת לכך.

מתוך
בא לשכונה בחור חדש. דומיניק פייק ב"אופוריה"|צילום: Eddy Chen/HBO, באדיבות yes ,HOT וסלקום tv, יחסי ציבור

נקודה חזקה נוספת של "אופוריה" היא היכולת שלה לטעון בדמויות שלה, למרות היותן מסוימות, משמעות חברתית רחבה. היא לוכדת בדרכה את נרטיב חייהם של בני דור ה-Z, שההיצע שפרוש בפניהם משתק אותם, שמתמסרים לאינספור הריגושים עד כדי שחיקה רגשית, שנחושים למרוד במקובל ומאבדים, על הדרך, את עצמם. הדינמיקה המרתקת של משולש רו-ג'ולס-אליוט איננה רק פנינה טלוויזיונית אלא שהיא מחזיקה בתוכה אג'נדה שמפעילה בני נוער וצעירים רבים בני הדור הזה, שמסרבים להיכנע להטרונורמה. סיפורו של פז, הנער בעל לב הזהב שהפך בעל כורחו לסוחר סמים, מאפשר לנו מבט חומל על מי שמכונים בדרך כלל בארה"ב "ווייט טראש" וזוכים ליחס מלגלג. מאדי, למשל, היא ייצוג נהדר ונוגע ללב של נערות האינסטגרם שכולנו מכירים, שמקפידות להציג חזות מושלמת כלפי חוץ, כשבעצם הן שבורות לב ובודדות. 

חשוב לציין שהצפייה בעונה השנייה של "אופוריה" לא קלה. זנדאיה בעצמה פרסמה הצהרה ובה היא מזהירה את הצופים מתכנים מטרגרים, ואפשר בהחלט להבין למה. העונה הזו מכילה כמות בלתי ניתנת לשיעור של סצנות גרפיות להחריד, וגם מי שכבר מכיר את הנישה כנראה יסיט לרגעים את העיניים מהמסך, או לשם שינוי, ינמיך קצת את הווליום. אם בכל זאת תתמידו בצפייה (וכדאי לכם), תיווכחו שוב שמדובר בסדרה מטלטלת ומרגשת ששווה כל פריים מזעזע.