בין אינספור הסרטים והפרויקטים הדוקומנטריים שיצאו לדרך בשנה השלמה שחלפה מאז 7 באוקטובר, "עוד נחזור לרקוד" היה מהבולטים שבהם: לא בהכרח בגלל הנושא, שם "NOVA#" כבר הצליח לעשות עבודה ממצה ומטלטלת תוך חודשיים בלבד - אלא בגלל הפנייה החוצה, זירה שכמעט והופקרה. מלבד "סרט הזוועות", שלא באמת היה מוצר קולנועי והוקרן רק במעגלים סגורים, התוצר העיקרי היחיד היה "זעקות ואז שתיקה" שהופץ ביוטיוב בחינם. סרטו של יריב מוזר בחר בטקטיקה שונה.
"עוד נחזור לרקוד", שזמין מעתה בישראל באמצעות HOT8, עשה סיבוב פסטיבלים קצר ונמכר לשידור ב-BBC ובשירות הסטרימינג האמריקאי פרמאונט+. אלו לא במות נרחבות במיוחד, למעשה אפילו די בינוניות, אך מוזר עצמו הודה לאחרונה שאלה הבמות הכי מרכזיות שיכול היה למצוא - אחרי שענקיות כמו נטפליקס, דיסני ואמזון לא היו מוכנות לגעת בו. וגם עכשיו, יש לציין, "עוד נחזור לרקוד" משודר מעבר לים עם גרסה מעט שונה מזו המקומית: שם, ורק שם, מצוין בשקופית הפתיחה מספר הקורבנות העזתים לצד הודאה כמעט-מתנצלת בכך ש"הסרט שלנו יכול להתמקד רק בסיפור אחד".
במבחן הסרט עצמו, זו כבר לחלוטין קלישאה להשתפך על חוויית הצפייה הקשה אך החשובה ש"עוד נחזור לרקוד" מציע. ניכר שמדובר בסרט שמיועד לעיניים לא ישראליות - וגם לאוזניים, כשחלק מהניצולים מדברים בכלל באנגלית - אבל האופן שבו הוא נחווה על ידי הקהל המקומי מגלה אף הוא עניין משמעותי: זה סרט שאינו שונה מכל הסרטים התיעודיים שצוינו לעיל, או מאחרים כמו "זריחה שחורה" ו"שש וחצי", והעובדה ששנה חלפה והסרטים עדיין האלה עומדים במקום מבהירה עד כמה הטראומה עוד נמצאת בשלבי העיבוד הראשונים. אולי העיבוד הזה אפילו לא באמת התחיל.
בין הניצולים והתיעודים, חלקם בלעדיים, "עוד נחזור לרקוד" הוא אוסף של סיפורים בלתי נתפסים שאת רובם שמענו למכביר: הסיפורים על ענר, על הרש, על אריק ורות, על שני, על קשת. אז יש בו דיבור מעט יותר פתוח על הסמים שהמבלים צרכו לפני התופת, ומספר סרטונים זוועתיים שעד כה לא חצו את גבול הטלגרם לתקשורת הממוסדת, אבל זה לא מה שמשנה. מה שמשנה זה שכמעט שנה אחרי שבחורה צעירה הייתה צריכה להסתתר במשך שעות בתוך מקרר כדי לא להירצח, אנחנו כבר פחות ופחות נחרדים מזה. גם כאן יש רגעים שוברי שגרה, למשל מפגש בסוף הסרט שיעלה דמעות בכל אדם עם לב, אך שבירת השגרה הזו מביאה איתה הבנה מדכדכת: היום הכי נורא בתולדותינו הפך לחלק ממנה.