מדי יום, לרוב בשעות הבוקר, ויקיפדיה העברית מפרסמת בחשבון הטוויטר שלה את חמשת הערכים הפופולריים ביותר ביממה החולפת. מעבר להיותו קפסולת זמן ב-280 תווים, הציוץ של ויקיפדיה מזכיר לא רק מה קרה באותו יום - אלא גם מה שודר בסופו בטלוויזיה. הסדרה "השוטרים" והסיפור על פרשת השוטרים הנוקמים, למשל, כבר זכו למקום של כבוד ברשימה, בדיוק כמו שקרה בחודשים האחרונים גם עם "שעת נעילה" והערך הביוגרפי על ענבל אור. הצפייה בסדרה על סיפור אמיתי, בין אם היא עצמה תיעודית או מתוסרטת, תמשיך אצל רבים גם לשיטוט בערך הוויקיפדיה עליו, וזה אולי האתגר הגדול ביותר של היוצרים: ליצור משהו שייתן לנו ערך מוסף על אלפי המילים שהיו נגישות גם קודם.
במדד הספציפי הזה, נטפליקס התחילה עם אתגר לא מבוטל כשהיא ניגשה לעבוד על "זירת הפשע: תעלומה במלון ססיל", סדרת הדוקו שעלתה בסוף השבוע האחרון. היעלמותה המסתורית של אליסה לאם, סטודנטית קנדית בת 21 שנראתה לאחרונה במלון ססיל המקולל שבלוס אנג'לס, כבר זכתה לערך מכובד משלה (גם בוויקיפדיה העברית) - וזו רק טיפה אחת בים של דיווחים, כתבות, עדויות והררי קונספירציות. הטרגדיה של לאם, שנעלמה בתחילת 2013, קרתה בימים בהם התואר "ויראלי" כבר היה דבר בעולם, והיא סיפקה לגולשים הרעבים את הטרף הקל מכולם: סרטון אבטחה ביזארי של הבחורה, שצולמה בעודה עולה במעלית המלון ומתנהגת באופן חריג. היא לחצה על כמה קומות במקביל, הסתתרה, יצאה החוצה בבהלה, עשתה תנועות מוזרות עם הידיים - ונעלמה.
הסרטון ההוא של לאם, שהופץ לציבור במהלך החיפושים אחריה, אכן נראה כמו נקודת התחלה של תעלומה מרתקת, כזו שזה יהיה פשע לא להביא אותה למסך. אבל כמו שהתברר די במהרה (ונחשף סביב אמצע הסדרה) המציאות פשוטה בהרבה: גופתה של לאם נמצאה כמה ימים לאחר מכן בתוך מיכל מים על גג המלון (כפי שיקרה לימים גם ב"המדריך לרוצח"), ולמרות שצצו מאז אינספור תיאוריות סביב הנסיבות שהביאו אותה לשם, גם הקונספירטורים הקשים ביותר השתכנעו שמדובר בלא יותר מעוד סיפור מצער על צעירה אבודה, כזו שהתמודדה עם בעיות נפשיות ולא באמת הסתבכה עם רוצח אלים, מאפיה או ממשלה מרושעת.
במקרים כמו זה של לאם תמיד מפתה לבחור במסלול המעט פחות שגרתי, ואכן - חלק גדול מהפרטים במקרה האלה פשוט זועקים שמדובר בתרמית בינלאומית, אולי אפילו גלקטית. סיפור ההיעלמות והמוות הופיע באופן כמעט זהה בסרט "מים אפלים", שיצא קרוב לעשור קודם לכן; הדומיין שמופיע באתר של חנות הספרים האחרונה בה לאם ביקרה מוביל, באמצעות חיפוש בגוגל, לאתר הקבורה שלה; וזה עוד לפני שדיברנו על כך שהאוכלוסיה (הענייה, לרוב מחוסרת הבית) סביב המלון התמודדה זמן קצר לאחר מכן עם התפרצות של שחפת, מחלה שבדיקת הזיהוי שלה נקראת לאם-אליסה. כל אלה, יחד עם ההיסטוריה העקובה מדם של מלון ססיל (ההשראה לעונה החמישית של "אימה אמריקאית", ומקום שאירח בין היתר גם רוצח אחר שזכה לסיקור בנטפליקס - ריצ'רד רמירז), דוחקים את הסיפור, ואת הסדרה, אל עבר הסנסציה. וזה מפתה, אבל לא מאוד מוצדק.
"זירת הפשע", ויותר מדי סדרות דוקו אחרות בתקופה האחרונה, מרגישה מחויבת לעמוד בתו התקן הלא כתוב של ארבעה פרקים בני שעה. היא, בניגוד לאחיותיה, דווקא מצליחה לעמוד ביעד הזה די בקלות - אי אפשר לעצור את הצפייה בה, ואחר כך גם אי אפשר לישון - והבעיה המרכזית בה היא דווקא הרבה יותר אתית. "אל תתעסקו עם חתולים" (גם היא של נטפליקס) הציגה לעולם הדוקו-פשע ז'אנר חדש של מרואיינים, בלשי רשת אובססיביים שמצליחים להיות כמה צעדים לפני הרשויות, ואמנם גם כאן מדובר בדמויות צבעוניות שמצליחות לספק עוד ערימות של תוכן - אבל בסוף, כאמור, הן בעצמן מודות שרוב מה שאמרו הוא לא יותר משטויות. הבמה שבלשי הרשת מקבלים כאן, מסקרנת ככל שתהיה, היא בעיקר מסוכנת ומרחיקה את הדוקו הרבה מעבר לגבולות האמת.
הריאיון המדכא שמגיע בפרק האחרון, עם זמר מטאל שהוכרז על ידי האינטרנט כרוצח למרות שאין לו שום קשר לפרשה, מחדד את הבעיה העיקרית של "זירת הפשע": היא עוסקת בתעלומה שלא הייתה, ולא נותנת מספיק מקום לטרגדיה האמיתית שקרתה כאן (אל תנסו לחפש בה את בני משפחתה של לאם, כי לא תמצאו). כמו סרטון אבטחה אניגמטי שפשוט חושף עוד מקרה מוות מצער, גם הסדרה הזו הבטיחה הרבה יותר ממה שהיא הצליחה לספק. וכדי להסתיר את זה, היא נדדה למחוזות מפוקפקים יותר מחדרי המקלחת של המלון בו היא מתרחשת.
אם "זירת הפשע" הבטיחה תעלומה ונדדה לקונספירציה, "הליידי והדייל", שעלתה לפני שבועיים בהוט, יס וסלקום tv, מציגה אפס תעלומות ומתמקדת באישה שהיא בעצמה הקונספירציה. באופן די מוזר, דווקא הסיפור הזה, שעיקרו בשנות השבעים, לא זכה מעולם לסיקור של ממש (או לענייננו, ערך ויקיפדיה מקיף מספיק), ובהתחשב בעובדה שמעטים הדברים שהטלוויזיה האמריקאית אוהבת יותר מנוכלוּת נשיות, לא ברור איך נתנו לזה לקרות.
הסיפור של "הליידי והדייל" הוא הרבה יותר על "הליידי" מאשר על "הדייל". הוא מתחיל עם ג'רי-דין קרמייקל, נוכל צעיר שבגיל 24 כבר הספיק להינשא לשלוש נשים, להביא לעולם חמישה ילדים ולהיעצר בעוון זיוף. הוא התעלם מצו המעצר, וברח לחיים חדשים יחד עם אשתו הרביעית, ויויאן, שהייתה בהריון ראשון. בשנת 1961, כשהתעייף מהמרדפים של ה-FBI אחריו, ג'רי בחר בפתרון המתבקש - וזייף את מותו. עשור לאחר מכן הוא צץ מחדש, הפעם כאליזבת' ג'רלדין קרמייקל, "אלמנה" עם "תואר" בהנדסת מכונות. ויויאן הפכה ל"דודה ויו", וכל זכר למעללי העבר של הנוכל נמחק.
עיקר העניין בסיפור של קרמייקל מגיע לאחר שנתנה את חסותה להמצאה חדשה: מכונית הדייל, כלי רכב בעל שלושה גלגלים שהיה אמור לענות על המצוקה שהתעוררה בעקבות משבר הנפט של אותן שנים, ולהיות זול, יעיל ואף חסין מכדורים. הרוכשים נהרו עוד לפני שהדייל עלתה על הכביש, והחברה של קרמייקל הלכה וגדלה, עד שהפכה לסוג של משפחה, אם גם במשפחה שלכם יש תחושה שאמא מעורבת עם המאפיה. העניינים עוד הסתבכו כהוגן - אירוע ירי, הונאות, מגיש חדשות אובססיבי (דיק קרלסון, אביו של טאקר) ועוד זיוף אחד של מוות - אבל השיטה נשארה זהה: בכל פעם שהמשטרה הגיעה, קרמייקל והמשפחה נמלטו במהרה והמשיכו את מסע הבריחה ברחבי ארה"ב.
עיקר הכוח של "הליידי והדייל" הוא ברמת המופרכות של הסיפור האמיתי לחלוטין שלה, והעובדה שהוא בקושי סופר. מעבר לכך, הסדרה לא באמת מצליחה לתת ערך מוסף למידע שהיא מעבירה, ובכמה מהפרקים (ניחשתם נכון, ארבעה בני שעה) היא פשוט מורחת את עצמה לדעת. יחד עם האישיות של קרמייקל, וכל אווירת הסבנטיז שסביבה (וסביב השיער של בתה, קנדי, שמתראיינת בהווה), אולי לא מדובר בסדרה פורצת דרך - אבל בהחלט בכזו שמספרת בהגינות על פרשת הונאה מסעירה ביותר. כי בסוף, עם כל הקונספירציות המופרעות שבעולם, אין תחליף לסיפור מרתק, שמובא בצורה ברורה ונגישה ומסופר מתחילתו ועד סופו.