האם "צבע מהחלל" (Color Out of Space), שהוקרן לראשונה בפסטיבל טורונטו לפני שנה, עשה סיבוב קצר בבתי הקולנוע מעבר לים ונחת בשירות ה-VOD של yes בשבוע שעבר, הוא סרט פלישת החייזרים המשונה ביותר אי פעם? אני לא יודע, לא ראיתי את כל סרטי פלישת החייזרים שיצאו אי פעם. אני כן יכול לומר שני דברים בוודאות: הראשון הוא ש"צבע מהחלל" הוא אחד הסרטים המשונים שראיתי לאחרונה, והשני הוא שזה לחלוטין לטובתו.

גם לפני שהחייזרים - אם אפשר לקרוא להם ככה - מגיעים, העניינים לא נדמים שגרתיים במיוחד בקרב הדמויות הראשיות שלנו. הסרט מתחיל כדרמה על משפחה שמתמודדת עם מחלת הסרטן של האם, ונפתח בריטואל פגאני שבת המשפחה מבצעת במטרה לרפא אותה. נדמה שמאותו רגע הסרט כמו אומר לנו "חברים, זה הולך להיות קצת הזוי, אם זו לא כוס התה שלכם אז מוטב שתחתכו עכשיו", ומספר דקות לאחר מכן אנחנו כבר מתוודעים לשאר בני המשפחה, בהם האב ניית'ן, אותו מגלם ניקולס קייג' הנפלא. זו משפחה כל-אמריקאית רגילה, שעומדת למבחן ברגע שהפלישה מתחילה - אבל זו לא פלישה מהסוג שהמדע הבדיוני האמריקאי הרגיל אותנו בשנים האחרונות, אלא מטאור צבעוני שנופל לחצר הבית ולאט לאט מטרלל את כולם.

העניין הוא לא רק שאם אמשיך לדבר על העלילה עצמה אחטא בספוילרים, אלא גם שלא באמת הבנתי עד הסוף מה הלך שם. אבל זה לא בגללי או בגלל הבמאי, ריצ'רד סטנלי, זה פשוט בגלל שנראה שמטרת הסרט היא פחות לספר את העלילה, שמבוססת על סיפור קצר של ה. פ. לאבקראטפ, ויותר להעביר את התחושה. זה עשוי להיות מעייף לפרקים - אני אישית נפלתי לדפדוף בסטורי לפחות פעם אחת - אבל כשהסרט הולך ומגביר את קצב החרפון קשה להפסיק להסתכל.

הסרט המשונה הזה נעשה על ידי קבוצה מוכשרת מאוד של אנשים. צוות השחקנים המרשים מחזיק מעמד עם דיאלוגים שרוקדים בפראות על הגבול שבין מגוחך לחמור-סבר - ובראשם קייג', שבבירור מרגיש בבית בכל פעם שבה נדרש ממנו לאבד את השפיות (הפעם הסרט משתף איתו פעולה ומאבד אותה יחד איתו), ג'ואלי ריצ'רדסון הבריטית שמגלמת את אם המשפחה החולה ומעניקה לסרט מימד של אנושיות, ובעיקר מדלין ארתור, הבת הרוחניקית, שבפועל מתפקדת כגיבורת הסרט שממש מנסה להשאיר את המשפחה בשפיותה. בהופעת אורח חביבה יש גם את טומי צ'ונג, שאצלנו בארץ מוכר בעיקר בתור ליאו הסטלן מ"מופע שנות השבעים", המגלם את השכן של המשפחה שמתנחל בהסכמתה על הקרקע שלהם - ליהוק חכם שמזכיר שעד כמה שהסרט נראה כאילו הוא לוקח עצמו ברצינות, הוא בעיקר הזוי וטריפי. 

בפועל, זה לא באמת סרט על פלישת חייזרים - בין השאר בגלל שהם לא שם. העב"מ שמשתלט על חיי המשפחה הוא למעשה, כפי שניתן להבין משם הסרט, צבע. עם התקדמות הסרט, הצבע הזה מפגין את נוכחותו ברחבי הבית, מונע מהמשפחה להמשיך את שגרת חייה. זה מלחיץ, במידה מסוימת, ומשעשע במידה רבה. "צבע מהחלל" עובד טוב כדרמה משפחתית על התמודדות עם מחלה, כסרט אימה על פלישת גורם זר, וכקומדיה קאמפית על חוות אלפקות שיוצאת מכלל שליטה (כן, לגמרי. צריך לראות כדי להבין). אנחנו חיים בתקופה בה נדמה שכותרות העיתונים נכתבו על ידי תסריטאי שנגמרו לו הרעיונות, ויש נחמה בסרט משונה בטירוף שלוקח ברצינות את המוזרות של עצמו. 

מתוך
החייזרים הם בכלל מטאור צבעוני. מתוך "צבע מהחלל"|צילום: יח"צ באדיבות yes

אבל יותר מהיותו סרט מד"ב ביזארי ועשוי היטב, מה שאותי אישית שימח ב"צבע מהחלל" הייתה המילה ההיא שמופיעה חגיגית בשמו: הצבעים. בעוד שבעבר, כשהקולנוע רק יצא מפאזת השחור-לבן שלו, כל סרט צבעוני נראה כמו חגיגה אפילפטית של צבעים בוהקים ורועשים, היום נראה כאילו לאף אחד לא אכפת מהעובדה שאפשר לצלם סרטים בצבע. כל כך הרבה סרטים היום נראים כמו גרסה דהויה ונטולת חיים של העולם האמיתי, ככה שממש נהדר לראות סרט כמו "צבע מהחלל" שמתהדר בצבעים שלו עד הסוף. הצבעוניות שלו איננה רק אלמנט אסתטי - היא חלק מהעלילה. וכשהסרט מגיע לשיא עוצר הנשימה שלו, הוא הופך להתפרצות אמנותית, משוגעת וממסטלת של צבעים, וזה די מדהים.

הסרט הזה הוא הכל חוץ משגרתי. הקצב שלו איטי לפרקים, וזה עשוי לתסכל, אבל מי שנשאר איתו עד הסוף ומוכן לשאול את עצמו "וואט דה פאק" כמה וכמה פעמים עשוי לגלות מול אחד הסרטים הטובים של השנה. לא שיצאו במהלכה הרבה כאלה, אבל עד שיש אחד, מומלץ להקדיש לו את הזמן שלכם.