יש משהו מרתיע בסרט דוקו שעולה במציאות הנוכחים ונפתח עם קבוצת נערים חרדים, כולם תלמידי קפוארה, רוקדים את "ריקוד החופש" שלהם. המחשבות על אלה שלא רוקדים ולא בחופש, אלא נלחמים ועל מדים, הן מובנות מאליהן. ועם תהום שכזו על קו הזינוק, ל"הרבי קפוארה" של ברק הימן (שזמין ב-yes דוקו) יש שעה וקצת בלבד לגרום לנו להתעניין בצרות כל כך קטנות שמתקיימות בתוך אם כל הפריבילגיות.
צילומי "הרבי קפוארה" החלו די מזמן במושגי דוקו ישראלי, לפני כחמש שנים. עוד לא הייתה מלחמה, אבל כן היה את הוויכוח התמידי על גיוס חרדים. מול המצלמה נמצא מיקי חייט, חרדי צעיר ומקסים שהקים את עמותת "חרדים לקצב" והפך את החיבור בין הגוף לנפש למשימת חייו. מיקי הוא מדריך קפוארה שלא רוצה שבחורי הישיבה סביבו ילמדו עד מוות. הוא אפילו לא מקבל משכורת על עבודתו המתישה והחונקת, ואת הכסף שאין לו הוא מעדיף לשמור להרחבת העסק והקמת חדר כושר. מיקי הוא גיבור דוקו קלאסי שבקלאסיים, מאמי לאומי שפשוט מגיע מהשוליים. ואין ספק שהוא הרבה יותר מחובר לשטח החרדי בבני ברק מאשר מי שמנהיגים אותו ומדברים בשמו בצמרת המדינה.
ועדיין, בין כל הריקודים והההצלחות והאתגרים - כולל עלילת משנה לא פחות חשובה על הסמנכ"לית רויטל, ומסע הגירושים המפרך שלה - ישנו אותו פער. נכון, המצב הכלכלי של מיקי והעסק שלו קשה, אבל הוא עדיין חי באחת מהבועות האחרונות בישראל שטרם התנפצה. ובתוך הבועה הזאת, היעדר תמיכה ציבורית וכספית בבית הספר לקפוארה הוא אירוע שמעסיק קהילה שלמה ועכשיו גם את הדוקו עליה. "להראות שהוא מתנהג כמו גוי?", מזדעק אחד המוחים נגדו, כשלאורך הדרך צצות עוד צרות מעולמות הצניעות וההתקרבות לבנות בתחרויות הארציות. רק שמיקי, הגיבור המושלם שהוא, ממשיך בשלו. עם אופטימיות מדבקת, מהולה בקריאה מציאותית של פני הדברים. עם קהל הולך וגדל של בחורי ישיבה אתלטיים, שלגיוס התיאורטי שלהם דווקא הייתה יכולה להיות תועלת אמיתית.