עם יד על הלבלב, כמה מכם באמת יודעים כמה עונות יש לסדרה "היה היה"? אם אתם בני דור ה-Z, סביר להניח שאין לכם מושג במה מדובר. למילניאלים מביניכם, צמד המילים הזה בטוח הדליק ניצוץ נוסטלגי שגרם לפרץ זיכרונות במוח שלכם. קשה להאמין, אבל סדרת האנימציה הזו, שהיא בעצם אנימה (הלם!) שנוצרה בקופרודוקציה יפנית-צרפתית, חיה ונושמת מאז עלתה לראשונה לאוויר ב-1978. תחת הזיכיון של "היה היה" קיבלנו את כל המידע והידע שהיינו צריכים בתור ילדים (ומבוגרים, אני לא מתנצל) כדי לקבל מושג קטן על העולם הזה: איך נוצר, מה מניע אותו ומה יקרה לו בעתיד. מהמפץ הגדול והיווצרותו של האדם, דרך מלחמת העולם השנייה, חקר החלל וכדור הארץ ועד לממציאים הדגולים, הסדרה הזו הייתה בית ספר טלוויזיוני מרתק. בעיני רבים, גולת הכותרת של הזיכיון שמורה ל"היה היה - החיים", שהייתה סוג של ספין אוף, שתכל'ס התעלה על המקור ולימד אותנו על גוף האדם ועל מה שקורה בתוכו יותר מאשר המורה למדעים.
עכשיו, בקופרודוקציה רחבת היקף שכוללת מספר חברות הפקה צרפתיות ויחד איתן גם חברת HOT הישראלית, עולה הגרסה השביעית של הסדרה, 16 שנים אחרי שידורה של העונה האחרונה. הנושא שבו עוסקת העונה החדשה, שזמינה בישראל רק לצופי HOT הצעירים, הוא חפצים המשמשים אותנו בשגרה, מקורם ומי שהמציא אותם. במהלך העונה המאסטרו, הקשיש החביב בעל הזקן העבות בדיבובו של אוהד שחר הבלתי נגמר, מלמד אותנו על ההיסטוריה של הפריטים היומיומיים שמלווים אותנו ונלקחים כמובן מאליו: מסקייטבורד, דרך כדורגל ושוקולד ועד למקורה של האסלה. כל פרק הוא באורך של 13 דקות ומוקדש לסיפורם של שני חפצים.
היתרון הכי גדול של "היה היה - חפצים", כסדרה שנועדה להעביר ידע בנושאים שספק אם מעניינים ילדים שפרצופם מודבק לסמארטפון 24/7, הוא משך הזמן של כל פרק. בימים שבהם קשב וריכוז הם מצרך נדיר במחוזותינו, הקדשה של חמש דקות לערך לסיפורו של חפץ אחד (ובסך הכל 13 דקות לפרק שלם) זה החלטה נבונה. וזה מצטרף להבנה וקריאה נכונה של רוח הזמן: במספר מועט של דקות, המאסטרו מעביר את המידע הנדרש בעזרת טקסטים חמודים, מצחיקים ומתומצתים (כולל המילה "להשתין"), ובסיטואציות שידברו לקהל עכשווי שמורכב בעיקר מילדים בני 10-13, אך לא רק. במילים אחרות, יוצרי "היה היה" גרסת 2024 לא מנסים או מתיימרים לבצע כאן מהלכים מכבידים ורציניים כמו בעונות הישנות יותר, אלא משתמשים במדיום האנימציה המודרני שעומד לרשותם בחוכמה להפקת תכנים במשקל נוצה, תוך הבנה אמיתית של מי הצופים שלהם - ילדים שלא גדלו יום אחד בבית שבו נכח טלפון חוגה ששימש את כל בני המשפחה. הכל מהיר, כאן ועכשיו, ורצוי שיהיה כמה שיותר מצחיק.
ברמת האנימציה זה לא ניקלודיאון ובטח שלא דיסני, אבל זו גם לא הכוונה ולא המטרה העיקרית של האירוע. עיצוב הדמויות חביב למדי וצבעוני, ובאופן כללי יש כאן ביצוע לא רע. במיוחד בהשוואה לרמת האנימציה של שנת 1978 או שנים מתקדמות יותר. המאסטרו כמו תמיד כאן, וגם מד השנים בצדו השמאלי העליון של המסך. שניהם עברו מתיחת פנים קלה, והזקן אפילו נראה רזה וצעיר יותר. מה שחסר כאן הוא הטון הדרמטי של נעימת הפתיחה הוותיקה, הטוקטה ופוגה ברה מינור של יוהאן סבסטיאן באך. "אקס-מן 97'" עשתה את זה נהדר כשהחזירה את נעימתה הפתיחה המקורית עם טוויסט, אז למה לא פה? אבל זו לא באמת בעיה שמעיבה על איכותה של הסדרה. בכל זאת, זו מוזיקה עם קונוטציה מלחיצה ממש. אבל זו הייתה יכולה להיות תוספת נחמדה וקריצה להורים.
אומנם "היה היה - חפצים" היא לא הסדרה המרתקת ביותר על המסך שלכם, וגם לא רצינית וכבדת משקל כמו העונות שגדלנו עליהן, אבל בעידן של תכניות ריאליטי מנוונות מוח וסרטוני טיקטוק של *הכנס כאן כוכב תורן* שהופכים את הילדים שלכם לזומבים, סדרות כאלו הן אי ירוק בים של תוכן. עם קורטוב של נוסטלגיה, בעיקר הודות לשם שלה (ואולי רק בגלל), היא תדבר גם להורים מביניכם. המבחן האמיתי של הסדרה יהיה תוך כמה דקות או שניות הילדים שלכם יפנו אל הטלפון הנייד, אם בכלל.