גם היום הזה נפתח עם טויוטות לבנות. הפעם, לשם שינוי, הן נותרו בשטח עזה. אבל בבוקר עסקת החטופים השנייה - זו שכמו קודמתה היא חלקית בלבד - כשהתמונות שייצרבו בזיכרון טרם צולמו, זה היה אחד הדימויים החזקים ביותר. שנה ושלושה חודשים אחרי פרוץ המלחמה, למעלה מ-400 ימים מאז הפסקת האש הקודמת, ולחמאס עדיין יש את היכולת להתרברב ולאיים. אולי אפילו לקיים. מחבלים עם נשקים שלופים רכובים על טויוטה הם דבר שלא באמת ראינו מאז 7 באוקטובר, רק שהיה עוד דבר שלא ראינו מאז: את אמילי דמארי, את דורון שטיינברכר, את רומי גונן.

כשהחל יום השידורים המיוחד של שחרור שלוש מהחטופות (ולא "שלוש החטופות" כפי שכל הערוצים טענו), בכלל לא היה בטוח שהוא אכן היום הזה. רק שאז התקבלו האינדיקציות המאוחרות, הדיווחים הסותרים על הרשימות החלו לסתור פחות, ובצה"ל אפילו הספיקו להשיב ארצה את גופתו של אורון שאול שנייה לפני נצירת האש. תוך זמן קצר כל בעל סמארטפון כבר ידע מי משתחררת, עוד לפני שבני המשפחות אישרו זאת, אבל לטלוויזיה חוקים וקצב משלה. ולערוץ 14, זה שכשיהיה גדול הוא רוצה להיות ערוץ חדשות, יש ספר חוקים אחר. שם, וגם בערוצים ערביים כמו אל-ג'זירה (צחוק הגורל), חשפו על דעת עצמם את השמות שהיו חסויים באותו שלב. כנראה שנותרה לאנשי הערוץ קצת סחרחורת מהסלטה שנאלצו לבצע מרגע שעסקת החטופים הפכה לאינטרס של ראש הממשלה. לפחות הם התעשתו מהר, וחזרו למשימתם העליונה: התעסקות מזדמנת במה אמרו ומה עשו בשאר כלי התקשורת המתחרים שכל כך מעסיקים אותם כל הזמן.

אבל האמת היא שבזכות גודל השעה והניסיון שנצבר מאז העסקה הקודמת, כל חמשת ערוצי החדשות המקומיים עשו עבודה מקצועית והגונה במהלך יממה ששברה שיאי מורכבות - מורכבות שאותה הם הדגישו כמה פעמים בשעה. וכן, הכוונה היא לכולם. במדינה שבה מתווכחים על הכל, ההתרגשות מחזרתן של שלוש חטופות היא עדיין קונצנזוס מסוים. ועבור הקונצנזוס הזה גם נרשמו התגייסויות חריגות: הילה קורח, שעוד רגע עוברת לתאגיד, בכל זאת התייצבה באולפן חדשות 13 לשידור ארוך ולא קל. מיכל רבינוביץ', שעוד רגע עוזבת את אותו תאגיד, ישבה באולפן כאן 11 במשך יום שלם וכמעט ללא הפסקה. השיאנית היא עדיין יונית לוי, האישה שעבורה הגשת חדשות היא לא רק ברירת מחדל אלא ספורט אולימפי, שהפעם תפרה למעלה מעשר שעות באולפן חדשות 12 פלוס דני קושמרו בכיכר החטופים כשלשם שינוי השמש זורחת מעליו.

וביום של שחרור החטופים, המבצעים הטלוויזיוניים נמדדים לא רק בשעות האולפן אלא גם ברוחב הפריסה בשטח. בשלב מסוים רק משפחתה של רומי גונן אישרה שהיא בין המשוחררות, אבל זהות שתי השבות הנוספות לא הייתה תעלומה גדולה כשעודד בן-עמי עלה לשדר מכפר עזה - הקיבוץ שממנו שטיינברכר ודמארי נחטפו, בניגוד לארבל יהוד ומשפחת ביבס שמניר עוז. פריסת כתבים רחבה היא גם מה שסידר ללי נעים את הרגע הוויראלי של היממה (והחודש) כשפגשה את צעירי כפר עזה בקיבוץ סמוך, ומה שסידר לספרי ההיסטוריה את הריאיון הטלוויזיוני הראשון בהיסטוריה שבוצע כשהמרואיין מרכיב את המראיינת על הכתפיים. בין לבין היו שיחות מטלטלות עם שורדי שבי בכיכר החטופים, כמו אילנה גריצ'ווסקי שממשיכה לחכות למתן או אלה אליקים שנחטפה בגיל 8 (!) ואמרה על גונן ש"היא פשוט דאגה לי, ועכשיו אני דואגת לה". 

עד שהשחרור האמיתי החל, אולפני החדשות חרגו ממכסת הקלישאות עם שימושים בלתי נגמרים ב"נשימה עצורה", "בטן מתהפכת" ו"עצבים מרוטים". היו גם דיוני סרק ("נתניהו יצטרך להחליט: או הממשלה שלו, או החטופים", כאילו אין מורכבות בעולם) ואת אהוד יערי שעשה את האהוד יערי הקלאסי - נכנס לאולפן אחרי שלא שמענו ממנו שבוע וביטל את כל מה שנאמר לפניו. ואז, ב-17:07, בחמישה אולפנים במקביל צעקו את ה"הנה!" שמדינה שלמה חיכתה לשמוע. זו הייתה יריית הפתיחה של אחד מערבי האופוריה הגדולים של המלחמה, בעיקר הודות למצבן התקין-למראה של שלוש גיבורות העל, ולפני שהוא יצא לדרך יונית לוי אמרה משפט שהיא כנראה הכינה מראש לאותו רגע מושלם: "ברוכות הבאות, וסליחה שלקח כל כך הרבה זמן". מהשלב הזה, הקלישאה היחידה שנשמעה באולפנים היא "באישור המשפחה".

ואם כבר קלישאות, אז "צריך לומר": צריך לומר שהאופוריה המסוימת שהשתלטה על האולפנים לא הסיטה אותם לרגע מהטיפול האחראי באירוע. בכל הזדמנות ניתן כבוד אמיתי, מהותי, למחירים הכבדים שישראל משלמת בעסקה הזאת - מחיר שלא בטוח שהיינו שומעים עליו כל כך הרבה במקרי עבר. בכל "באישור המשפחה" היה ברור שבשחרורים עתידיים וקשים יותר, כאלה שהם למרבה הצער בלתי נמנעים, אוטוסטרדת התמונות והתיעודים תדע להיות זהירה. תמונת ה-V של אמילי דמארי כבר הספיקה להפוך לתמונת ניצחון, אבל עדיין מדובר בבחורה צעירה שאיבדה שתי אצבעות כשנחטפה. מי יודע מה באמת הולך לה מתחת לתחבושות האמיתיות והמטפוריות, ומי יודע מה השבות והשבים הבאים יגלו לנו עם שחרורם. 

יום השחרור של אמילי, דורון ורומי הוא לא רק היום הראשון שבו אורן להב מופיע בחמישה ערוצים במקביל הודות לשידור החי מכיכר החטופים - אלא היום הראשון שבו מירב לשם-גונן נוכחת באולפנים ברוחה בלבד. אחת מהסמלים הכי גדולים של מאבק המשפחות, כזו שהייתה שם עוד במסיבת העיתונאים המאולתרת והטראומטית הראשונה, קיבלה את תמונת הניצחון הפרטית שלה (ובטח תתעקש שלא מדובר בניצחון כש-94 חטופים עדיין שם). בקליפים לסיכום 471 ימי מאבק ניתן היה לראות את לשם-גונן ממש אחרי 7 באוקטובר, נראית צעירה בעשור ולא בשנה וקצת. גם היא, שתמיד חייכה ותמיד פייסה ותמיד שמרה על אופטימיות, שילמה מחיר ענק. המסע שנפתח עם מילות נחמה שלה לרומי בשיחת טלפון היסטרית נחתם עם תמונת חיבוק שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים. ויום השידורים שנפתח עם עזתים מאיימים שמסתערים על רכב החמאס שבו נמצאות החטופות, נחתם עם ישראלים סקרנים שמסתערים על רכב דומה לאחר שהן נחתו בבית החולים שיבא. לא בטוח שזה מה שהן היו זקוקות לו, אבל עכשיו באמת צריך לתת להן קצת מנוחה. איך יונית אמרה? ברוכות הבאות, וסליחה.