סדרות נעורים כמעט אף פעם לא זוכות בפרסים נחשבים, גם כשהן רחוקות מלהיות קלילות או שטחיות. ההתעלמות המוחלטת מ"אופוריה" בעונת הפרסים האחרונה היא דוגמה מושלמת לכך. אבל "אופוריה", ההצלחה של "חינוך מיני" והפופולריות ההולכת וגוברת של בילי אייליש - כל אלה מוכיחים שהקהל צמא לתכני נעורים, ולא רק הקהל שעדיין חי את הגילים האלה. הרי כל הרגשות העזים והמכשולים המנטליים שאנחנו חווים בגיל הזה לא באמת נעלמים כשאנחנו מתבגרים, אבל המפגש הראשון איתם בגיל הנעורים דרמטי יותר (ולכן טלוויזיוני יותר). הכל מועצם, משתולל ומרגיש כמו סוף העולם, ועבור רבים מאיתנו, החלקים האלה לעולם לא משתנים, גם אם מלמדים אותנו, כמבוגרים, להדחיק כלפי חוץ את הבלבול, הכאב והפחד.
סידני (סופיה ליליס), הגיבורה הצעירה של "זה מה שחסר לי עכשיו" (תרגום לא רע בכלל ל-I Am Not Okay with This) מתמודדת בדיוק עם מה שהזכרנו קודם: כל השיט הרגיל של נערות מתבגרות, כמו חצ'קונים על הירכיים, תחושת חוסר שייכות ומסע מורכב לגילוי המיניות שלה. אבל בנוסף לזה, היא גם צריכה לחיות עם התוצאות של טראומה משפחתית מהסוג הקשה ביותר, ומה שממש לא היה חסר לה עכשיו - כוחות על שאין לה מושג מאיפה הם הגיעו, מה היא אמורה לעשות איתם או אפילו איך לשלוט בהם.
בכל יצירה שמציגה כוחות על באופן מרכזי יש להם - או אפשר למצוא בהם בקלות - משמעות מטאפורית, אבל משהו ביחס אליהם ב"זה מה שחסר לי עכשיו" מרגיש שונה ורענן יותר. הסדרה הייתה יכולה לתפקד באותה המידה גם אם כוחות העל לא היו קיימים, או לחילופין - אם הם היו רק בראשה של סידני. אם ב"באפי קוטלת הערפדים" הכוחות של באפי היו מה שסיבך את החיים חסרי הדאגות שלה כנערה יפה ופופולרית, ודחף אותה בכוח לעולם אפל ובוגר יותר, הכוחות של סידני הם חלק אינטגרלי מתהליך ההתבגרות הלא פשוט בפני עצמו. הם משמשים יותר כמפלט, שחרור אנרגטי וביטוי לרגשות שהיא לא מצליחה להביע במילים. לא סתם הכוחות פורצים כשהיא ברגעים הכי מתסכלים שלה, כשהיא מאבדת שליטה מרוב שהזעם, הצער או התסכול משתלטים עליה.
"זה מה שחסר לי עכשיו" מבוססת על רומן גרפי באותו השם מאת צ'רלס פורמן, שכתב גם את הרומן הגרפי שעליו מבוססת "סוף הפאקינג עולם". מכיוון ששתי הסדרות גם חולקות במאי, אי אפשר להתחמק מההשוואה ביניהן, והדמיון ביניהן באמת ברור ומתבקש, אבל דווקא ההבדלים ביניהם מעניינים עוד יותר. למרות שב"סוף הפאקינג עולם" אין אלמנטים על טבעיים כמו ב"זה מה שחסר לי עכשיו", דווקא הסדרה החדשה הרבה יותר מעוגנת במציאות. ג'יימס ואליסה מ"סוף הפאקינג עולם" הם גיבורים שלגמרי כיף לצפות בהם, אבל קשה מאוד להזדהות איתם. ובעוד "סוף הפאקינג עולם" נראית כמו משהו חדש ואדג'י מהרגע הראשון שלה, עם "זה מה שחסר לי עכשיו" צריך מעט יותר סבלנות כדי ליהנות מכל מה שהיא מציעה.
אבל אל תייאשו, כי הסוף המפוצץ של העונה הראשונה בהחלט מתגמל, והוא רק מגרד את פני השטח של כל הפוטנציאל שיש לה. היא עוד לא חודשה עדיין לעונה שנייה באופן רשמי, אבל אם תגיעו לסוף הראשונה, תבינו שהיא בסך הכל הקדמה לסיפור גדול יותר שחייבים להמשיך לראות, אבל ממש לא רק בגלל המתח. סידני וסטן (ואייט אולף, שכבר הפך להיות הדבר הכי מדובר בסדרה תוך יומיים מיציאתה) הם דמויות שאפשר להתחבר אליהם באופן כמעט מיידי, לא מזיק בכלל, אגב, שליליס ואולף הם חברים טובים במציאות, וכבר הספיקו לשחק יחד בשני סרטי "זה". מלבד הכימיה ביניהם, כל אחד מהם הוא תגלית בפני עצמו. וגם אם לפעמים "זה מה שחסר לי עכשיו" מרפררת יותר מדי לסרטי ג'ון יוז, המשחק המעולה של ליליס ואולף הופך אותם לשדרוגים של אנדי ודאקי מ"יפה בוורוד" - ולא לגרסאות חיוורות שלהם.