יוצר קולנוע טוב לא צריך רזומה ארוך בשביל להפוך לאגדה. לראיה, עמוס גוטמן. וסרט דוקו טוב לא צריך להיות מוקרן על המסך הגדול בשביל להיחשב להברקה קולנועית. לראיה, "טאבו: עמוס גוטמן". סרטו התיעודי של שאולי מלמד על הבמאי פורץ הדרך נחת ב-HOT8 לאחר סיבוב פסטיבלים וסינמטקים, ואם רק לא מזמן ראינו איך סרט תיעודי על קולנוען יכול לפספס - כאן מתקבלת תזכורת לאמצעים יוצאי הדופן שבעזרתם אפשר לקחת גוף יצירה ולעשות ממנו יצירת מופת.
בשל היותו סרט על אדם שמת בגיל 38, ל"טאבו" אין יותר מדי שנים לסקור בחייו המקצועיים של גוטמן המנוח - קצת סרטים קצרים, הרבה על "נגוע" מ-1983 ואז כל מה שקרה לו ואיתו בעשור האחרון לחייו. אבל קוצר היריעה הזה רק עוזר לסרטו של מלמד להפוך ליצירה עמוקה ומעשירה, כזו שאפשר לדבר בה גם על איידס ומלחמות בזמן שמדברים על הבמאי האחד. וגם על התקשורת שלא לגמרי ידעה איך לאכול אותו, ובראשית דרכו עוד ליוותה כתבה על הסרט בהשתתפותו של יהונתן סגל עם הכותרת המדהימה "האם מומו הפך להומו?".
גוטמן, שמתאר כיצד כילד הומו (או "הומוסכסואל") התאהב במלכה המרשעת במקום בשלגיה, מלווה את "טאבו" בהתאם לצו השעה עם יומנים אישיים שמוקראים על ידי בינה מלאכותית בקולו. את הסרט מעשיר מלמד בעזרת שילוב מרהיב של הסרטים המקוריים, עריכה חכמה ויצירתית - ושלושה מרואיינים בלבד: בן זוג, אחות ועוזרת. ארבעה, אם סופרים גם את גוטמן עצמו בריאיון שצולם בחודש האחרון לחייו, ושבו דיבר על האופן שבו הקדים תעשייה שלמה הן מבחינת הנושאים שבהם עסק והן מבחינת האסתטיקה. ולא צריך יותר מזה, כי "טאבו" הוא קולנוע על קולנוע בדיוק כפי שקולנוע על קולנוע צריך להיות כרגע.