המסתורין הכי גדול סביב "ילדים ביער" (לשעבר "חיה"), סדרת המתח הישראלית החדשה של yes, נוגע בכלל לאחורי הקלעים שלה: הדרמה ביצירתה, כתיבתה, בימויה וכיכובה של דלית קהן ("מתי נתנשק") עשתה חיל עוד בשנת 2018 בפסטיבל MIA ברומא, ומאז היא הפכה למוטיב חוזר - אולי בדיחה קבועה - בהשקות הלוח השנתיות של חברת הלווין. אפילו באתר הזה היא מופיעה בכתבת הסדרות החדשות של yes לשנת 2022, כפי שהופיעה בכל כתבה של כל שנה מאז 2019. ולאורך כל הזמן הזה התחושה הרווחת, איך נאמר, לא הייתה שבקצה הבילד-אפ מחכה "פאודה" החדשה.
קהן כתבה את "ילדים ביער" במשך שבע שנים, ערכה אותה במשך שנתיים וחצי, ואין לדעת כמה זמן היא באמת מחכה שנצפה בה. אפשר רק לקוות שכל המעורבים מרוצים מהתוצאה - בעיקר השחקנית והיוצרת שנתנה כאן את הנשמה שלה. שלא במקרה, קהן היא גם החלק הכי טוב של הסדרה: היא מגלמת את חיה, מחוסרת בית שנמצאת בהריון מתקדם וחיה בין הריסותיו של מלון נטוש. מהצד השני של המתרס נמצא עמי (יפתח קליין), חוקר משטרה מעורער מהסוג שהציף את המסך ב-2019, והוא מנסה לגייס אותה כסוכנת סמויה למשימה שתתרחש הרחק מישראל.
בשביל להבין את "חיה", הסדרה התיאורטית שעסקה רק בדמותה של קהן, המידע הזה אמור להספיק. מעבר לבגדים המרושלים ולשיער הבלתי נסלח, יש כאן אווירה קאמפית ששולטת בכמה רגעי מפתח - כמו הפעם שבה חיה שוברת אילמות כדי לשאול אם "יש קולה?" (ברפרנס היסטרי, אפילו אם לא מודע לעצמו, לילדה שירן פרנקו מרעידת האדמה בטורקיה) - ותחושה ש"מייקל" עליה השלום קמה לתחיה. אבל זה לא המצב: גם בגלל שקהן הופכת את חיה למחקר בוגר, מחכים ומרתק על דמות אנטי-סקסית שאף פעם לא מקבלת את מרכז הבמה, וגם בגלל שזו כבר לא "חיה". זו "ילדים ביער".
"ילדים ביער", זו שמנסה להיות יותר מותחת מדרמטית, הופכת את הסיפור האישי של חיה לחלק מקונספירציה עולמית, פרשת סחר תינוקות דרך הדארקנט וצילומים מושקעים באירופה. יש כאן את לי בירן (בהוכחה נוספת לכך שהסדרה צולמה מזמן, שכן הוא נראה כמו בימי "כוכב נולד 6") בתור החוקר הצעיר שלומי, את מירב גרובר בתור המפקדת הקשוחה ועוד כמה שחקנים ספרדיים שמנסים להעניק לסדרה ניחוח של יוקרה. בין לבין, "ילדים ביער" מסמנת וי מתבקש גם על חיי המשפחה המורכבים של השוטר שבמרכזה.
יכול להיות שבשביל עין בלתי מזוינת, "ילדים ביער" תרגיש כמו יצירה מספיק מגובשת, סוחפת ומותחת. רק שמרגע שמבינים עד כמה ההריון של הסדרה היה ארוך, קשה שלא להרגיש איך הספינה שינתה כיוון מאוחר מדי, וצולע מדי. הפרשה מתפזרת לכל עבר, עם מעט מאוד טוויסטים מתגמלים והרבה דיאלוגים שגם לפני עשור לא היו נשמעים אמינים, והחלק המעניין באמת - זה של חיה, ההומלסית עם העבר האפל - נשמר על אש קטנה ובקושי מתקדם. וזה חבל, כי אין בסביבה גורם אחד שאפשר לייחס לו מטרות רעות. כנראה שמשהו לא התחבר שם מהרגע הראשון, וההמתנה המתישה לא באמת הוכיחה את עצמה. ואולי כאן בעצם טמון הפתרון: פעם "ילדים ביער" הייתה יכולה להיות דרמה עדכנית ומושכת, ומאז שהיא צולמה הטלוויזיה שלנו התקדמה הלאה. הסדרה אולי סוף סוף זכתה לצדק, אבל דמותה של חיה עדיין מחכה.