ל"שקט, לומדים" (Deaf U) יש יתרון אחד משמעותי: כל שמונת הפרקים שלה קצרים במיוחד. הארוכים שבהם עולים מעט על 20 דקות, חלקם אורכים לא יותר מ-16. תמציתיות היא דבר מבורך, וחיסכון בזמן הוא תכונה חיונית בעולם המודרני. למרבה הצער, זה אחד הדברים הטובים היחידים שיש לומר על הדוקו-ריאליטי סוחט הדמעות התורן של נטפליקס.

"שקט, לומדים" מתרחשת בגאלודט - קולג' אמריקאי שמיועד לחירשים ולכבדי שמיעה הממוקם בוושינגטון הבירה. הסדרה מתמקדת בשבעה סטודנטים הלומדים במוסד, רובם חירשים לחלוטין, ורק שניים מהם מדברים בקול, ולא בשפת הסימנים. זה מייחד את הסדרה, אבל זה כל מה שמייחד אותה: כל שבעת הסטודנטים האלו מדברים ומתעסקים אך ורק בחיי המין זה של זה, כמו בכל סדרת תיכון וקולג' ראויה לשמה.

זה כשלעצמו אחלה. סדרה שעוסקת בחיי מין של תלמידי קולג' חרמנים וחירשים נשמעת נפלא, אבל נדמה שיוצרי הסדרה שכחו, התעלמו או לא ידעו איך לעשות דבר אחד בסיסי: לגרום לי להתעניין בזה. הדמויות לא הזיזו לי: הבנים ברובם סטרייטים סחים מהזן המשעמם ביותר, והבנות גורמות לקווי עלילה שמערבים הפלה והזנחה רגשית להיראות פחות מעניינים מכל מה שמתרחש בפיד הפייסבוק שלי בכל רגע נתון. והפיד שלי באמת לא מעניין במיוחד. 

הדמויות מדווחות שהן לומדות בקולג', והמוסד אכן נראה כמו קולג', אבל לא ראיתי לאורך הסדרה ולו מרצה, מתרגל או דיקן אחד. זה לא שהשתוקקתי במיוחד לגלות איך נראה שיעור במבוא למיקרו-כלכלה בשפת הסימנים, אבל הייתי שמח לקבל קצת יותר תחושה של אוניברסיטה, לדעת מה אחת משבע הדמויות האלו רוצה לעשות כשהיא תהיה גדולה, לגלות איך שאיפות אקדמיות מתעצבות כשיש לך מגבלה כלשהי. הסדרה לא עונה על אף אחת מהשאלות שאדם שומע היה רוצה לשאול אדם חירש, גם כשהיא מתקרבת לשאלות האלה. הגיבורים החירשים שלנו שוכבים זה עם זו על ימין ועל שמאל; איך בשום שלב לא הובהר לי כצופה איך אפשר לקיים מגע מיני קשוב שמתחשב בשאלת ההסכמה כשאי אפשר לשאול בקול רם "מאמי, הכל בסדר?" או לומר "חיים שלי, אל תיגע בי שם"? ולמה הסדרה מלווה אך ורק בטראקים מוסיקליים שנדמה שנכתבו ע"י תוכנת אינטליגנציה מלאכותית שנאמר לה להלחין מוסיקת חדר-כושר רפטטיבית?

בכלל, נראה שפרק הגון של "סליחה על השאלה" היה יכול להיות יותר מלמד, וגם יותר מבדר, מ"שקט, לומדים". נטפליקס מקפידה למצב את עצמה כענקית מדיה שחשוב לה לספר סיפורים שעוד לא סופרו, לוודא שבכל סדרה שלה מככבים מספיק מיעוטים, להפיק ולשווק כמה שיותר תכנים בכיכובם של נשים, להט"בים ודמויות לא-לבנות. זה יפהפה, אם כי לעיתים היא עושה את זה בקלאמזיות מסוימת. ואכן, סדרות מהנות שמזכירות לנו שגם אנשים עם מוגבלויות יודעים איך לזרום לשירותים עם המין השני ולעשות שישו ושמחו זה נהדר, אבל הייתי רוצה שהסדרות האלה ייעשו בידי אנשים שיודעים איך לגרום לזה להזיז לי. "שקט, לומדים" לא הזיזה לי. 

שמונה פרקים, ומתוכם אני יכול להיזכר רק בשתי סצנות שנשארו איתי: האחת, בה סטודנטית מספרת על היריון לא-רצוי שנכנסה אליו, חזרה על עצמה כל-כך הרבה פעמים שכל עניין שעוררה בי מלכתחילה הלך ודעך. השנייה, בה סטודנטית אחרת מספרת על טראומה מעברה, הייתה חזקה וחשובה, אבל כל-כך חסרת חשיבות לעלילת הסדרה, שקשה היה להבין למה הייתה שם מלכתחילה. הרגעים המעניינים היחידים בסדרה אינם רלוונטיים לסדרה עצמה. זה די מביך, לא? 

גם כבחור די נאיבי, ידוע לי שרוב סדרות הריאליטי - אפילו בחלק ניכר מהקולנוע הדוקומנטרי - מורכבות מסיטואציות מלאכותיות שההפקה יוזמת. זה בסדר ואף ראוי: אנשים רגילים שחיים חיים רגילים אינם החומר ממנו עשוי זהב טלוויזיוני, ולפעמים צריך קצת יצירתיות עקומה-אתית כדי להפוך את המציאות לריאליטי ששווה משהו. אבל כשרקיחת הסיטואציות הזאת עשויה בצורה עקומה, נטולת מעוף ומחוממת-מהמיקרו כמו ב"שקט, לומדים", קשה לי לקחת אותן ברצינות. הסטודנטים לא משחקים גרוע את עצמם, אבל לרגע לא האמנתי שהם פועלים על דעת עצמם.

"שקט, לומדים" נעשתה בהמון כוונות טובות, אני משוכנע. אבל הפער בין מטרותיה הטהורות, לכאורה, של הסדרה, לתוצר המשעמם והמגושם שעלה השבוע לנטפליקס, עצום. בשביל ריאליטי טראשי על צעירים עם ליבידו יש לי את "חם, לוהט, רותח!", שהיה הגילטי-פלז'ר המענג והמטונף ביותר שלי השנה. בשביל דוקו-נטפליקס על אהבה ומוגבלות יש את "אהבה על הספקטרום", ויום אחד אולי באמת אצליח לסיים את הפרק הראשון שלו מבעד לדמעות של התרגשות. למי שרוצה לכבות את המוח שלו ולראות משהו נחמד שיש לנטפליקס להציע לא חסרות אופציות. על "שקט, לומדים" אפשר - ואף מומלץ - לוותר.