המסע בזמן של "טוויסטד מטאל" ירגש גם את הלב הכי אדיש

סדרת המשחקים "טוויסטד מטאל", שיצאה לקונסולת הפלייסטיישן ב-1995, לא הייתה פורצת דרך. אין לה בסיס מעריצים שרוף כמו ל-GTA או "טומב ריידר". אומנם הסדרה, שהתאפיינה בקרבות בין כלי רכב חמושים בכל טוב, הפגינה לא מעט יצירתיות - אבל מעבר לכך היא לא הותירה אימפקט יוצא דופן על עולם הגיימינג, בטח לא כזה שמצדיק עיבוד טלוויזיוני. מצד שני, קשה להתעלם מהטרנד הנוסטלגי הסוחף של העשור האחרון, ואין דרך טובה יותר לעורר את תאי המוח הרדומים של ילדי הניינטיז מאשר סדרה שמבוססת על משחק ישן. עכשיו הגרסה הטלוויזיונית של "טוויסטד מטאל" (Twisted Metal) הגיעה על שתי עונותיה ל-yes, באיחור של שלוש שנים. אבל זה לא חשוב: היא כאן, וטוב שכך.

ברמה העלילתית, הקשר בין הסדרה למשחק הוא מקרי למדי, שכן למשחק עצמו כמעט שלא הייתה עלילה סטנדרטית. "טוויסטד מטאל" מתרחשת בעולם פוסט-אפוקליפטי בסגנון "מקס הזועם", רק עם יותר סטייל, שבו הערים בארצות הברית מבודדות זו מזו ומוקפות בחומות. בסביבה הקשוחה הזו אנחנו פוגשים את ג’ון דו (אנתוני מאקי מסרטי מארוול), נהג משלוחים עם עבר דהוי הסובל משכחה, שמקבל משימה: להעביר חבילה מסתורית. בתמורה מובטח לו מקום בתוך חומות אחת הערים וחיים בטוחים יותר. בדרך הוא פוגש בחורה מסתורית בשם "שקט" (סטפני ביאטריס מ"ברוקלין תשע-תשע"), והשניים נתקלים בשורה של אויבים ודמויות משונות - אחת הבולטות שבהן היא סוויט טות', ליצן פסיכוטי ואייקון מהמשחק (בקולו של וויל ארנט).

בעונה השנייה העלילה מתרחבת, וכך גם גלריית הדמויות שנלקחו היישר מהמשחק: ג’ון ושקט מתחרים יחד בטורניר הקטלני "טוויסטד מטאל", שמארגן טיפוס מסתורי ומקריפ בשם קליפסו (אנתוני קאריגן מ"בארי" בפאה בלתי אפשרית). בטורניר, בדיוק כמו במשחק, נהגים מתחרים בקרבות של רכבים חמושים, כשהמנצח זוכה להגשים משאלה אחת.

העלילה של "טוויסטד מטאל" נשמעת גנרית למדי, כמו זו של לא מעט סדרות שמתרחשות בעולם פוסט-אפוקליפטי. בתפריט: עולם עתידני מטורלל וגיבורים שנאלצים לצאת מאזור הנוחות שלהם - כלומר להרוג - כדי לשרוד בו. אבל הנוסטלגיה משחקת לטובת הסדרה. ביחס לשאר הפיצוצים והפירוטכניקה, העלילה שלה צפויה וזניחה, ומשמשת יותר כפונקציה או כלי ופחות כסיבה שבשבילה מתכנסים לצפייה. כי מעבר להיותה עוד סדרה בלוח השידורים, "טוויסטד מטאל" היא גם מסע בזמן שמרגש את הלב המילניאלי האדיש ביותר.

עם רפרנסים תרבותיים שנזרקים לאוויר בכל שתי דקות, קריצות בלי סוף, ציטוטים ואינטרטקסטואליות - ובעיקר פסקול שנלקח היישר מאוספי "היטמן" האהובים וקולע בול בפוני - "טוויסטד מטאל" היא מסיבת הרמה מושלמת לשנות ה-90 ותחילת האלפיים, ומכתב אהבה לתרבות הפופ המילניאלית. יוצרי הסדרה עשו עבודה מרשימה והצליחו לייבא, לתרגם ולעבד את הקונטקסט והאווירה התרבותית שבהם נוצרו המשחקים, ולייצא אותם למסך הקטן באופן מסוגנן, אלים ומשעשע.

בפן היותר רציני שלה, "טוויסטד מטאל" היא אולי לא הסדרה שתשנה את הסדר העולמי בכל הנוגע לכתיבת סדרות טלוויזיה (או כתיבה בכלל) - אבל יש בה פאן מודע לעצמו ברמה של קולנוע פולחני, רק בקטן. זו סדרה שרצה באוברדרייב, בלי עצירות להתרעננות בשוליים ובלי מטען חורג, והדגש הגדול כאן הוא על כיף משוחרר וחסר עכבות. מי שמפתיע כאן ובגדול הוא דווקא מאקי, שבניגוד לתפקידו כקפטן אמריקה נטול הכריזמה מצליח להתיישב במושב הקדמי ולהוביל את הסדרה כגיבור מצחיק ומטופש בקטע טוב וחמוד להפליא. גם הציוות שלו עם ביאטריס מוסיף כימיה מבעבעת, והופך את כל העסק למוצלח עוד יותר. בעונה השנייה, בגלל ריבוי הדמויות, מאקי נדחק מעט הצדה והעלילה מאטה את הקצב, אבל לקראת הסוף היא שוב מאיצה ומשאירה קליף האנגר מסקרן לקראת העונה השלישית שכבר נמצאת בתהליכי הפקה.

זה אולי נשמע קצת מעוות, אבל "טוויסטד מטאל" מציגה עולם פוסט-אפוקליפטי חסר חוקים ומעצורים שכיף לחיות בו. עולם שבו ליצנים פסיכוטיים מנסים להרוג אותך עם אוטו גלידה חמוש בטילים; עולם שקפא בזמן, כזה שאפשר להירדם בו על סדינים של צבי הנינג'ה ולהקשיב לדיסק צרוב של להיטי MTV. בימים של דרעק שמרגישים כאילו האפוקליפסה האמיתית דופקת על דלתות הממ"ד, כיף לרוץ עליה בבינג' שחרוט עליו "גילטי פלז'ר" כדי לברוח קצת מהמציאות. זה המינימום שאפשר לקבל.