דיאן ומארק סטידהם נראים כמו זוג הורים טיפוסי. כלומר, לא כמו ההורים שלכם או שלי, אבל כן כמו הורים שראינו בסרטים אחרים. היא בלונדינית דברנית, הוא בעל כרס שלובש את המכנסיים בבית, ויחד הם בני זוג מורמונים שמרנים עם 14 ילדים ואינספור נכדים. לשלוש הנכדות הגדולות קוראים לוסי, לולה ומונרו - והשמות של שלושתן חוברו יחד לכדי לולהרו (LuLaRoe), אימפריית טייטסים אמריקאית שהיא כנראה גם הונאת פונזי. וכדי לדעת האם סדרת הדוקו החדשה עליה באמזון פריים, "לולהריץ'" ("LuLaRich", שם שתורגם באופן בלתי נסלח ל"לולה-רודפי בצע"), מספיק להתבונן ברזומה של היוצרים ולראות שכבר ביימו בעבר את אחד מסרטי הדוקו על פסטיבל פייר הידוע לשמצה. נהניתם לצפות בקורבנות של הסקנדל ההוא? יופי, עכשיו אנחנו מסונכרנים.
יובהר על ההתחלה: כותב שורות אלה מעולם לא שמע על לולהרו, לא יודע איך מכנסי טייטס מרגישים מבפנים ובאופן אישי חושב שהמוצרים של החברה הם די מכוערים. אבל בצד השני נמצאות עשרות (אם לא מאות) אלפי נשים שהיו מוכנות להישבע בשמו של המותג, שמכר בקצב מסחרר בגדי נוחות בהדפסים שונים. הנשים האלה, לבנות ברובן, לא גרות באחוזות ענק ולא זכו להיחשף לכל הנאות החיים. והמפגש הראשוני עם לולהרו הציע להן את מה שכולנו רוצים: לעבוד פחות, להרוויח יותר. כל רוכשת של טייטס יכולה להפוך לנקודת מכירה משל עצמה, שקונה סחורות אותן היא מציעה לאחרות, ואלה בתורן מוכרות את המוצרים הלאה. ככה בונים פירמידה, וככה גם בונים הונאת פירמידה. ההבדל בין הונאה שכזו לחברת שיווק רשתי חוקית הוא דק, ונוגע בעיקר לשאלה אחת - מה באמת קורה כאן, מכירה סטנדרטית של מוצרים או שרשרת בלתי נגמרת של קמעונאים?
הנשים שנכנסו למעגל של לולהרו קיבלו הרבה יותר מטייטס. הן זכו לבונוסים שמנים על כל קמעונאית שצירפו, הפכו לקואוצ'ריות של אלה שמתחתיהן ובעיקר היו חלק מקהילה. נשים מכל רחבי ארה"ב קנו את הבגדים האלה בשביל למכור אותם לאחרות, וכל מה שנדרש מהן הוא לשלם כמה אלפי דולרים בעת ההצטרפות, בתמורה לאספקה ראשונית. אבל הן גם זכו לארח מסיבות בסגנון טאפרוור, להנחות אירועי מכירה בשידור חי בפייסבוק ולחיות כמו משפיעניות אמיתיות, תוך כדי שהן מספיקות לאסוף בזמן את הילדים. סוג של חלום אמריקאי, רק עם בד גמיש.
בעוד שבפסטיבל פייר ההונאה הייתה ברורה מהרגע שבו רוכשי הכרטיסים הגיעו למתחם - לא הייתה שם שום קנדל ג'נר, וארוחת הערב היא פרוסת לחם עצובה עם גבינה - זו של לולהרו הרבה יותר מעורפלת, ולמען האמת עד היום לא הוכרזה רשמית כאחת. לכן מארק ודיאן, שנחקרו בעבר בנושא, הם אזרחים חופשיים לכל דבר ועניין, ואף מתראיינים בנחמדות ובהרחבה ליוצרי הסדרה. בהתחלה זה נראה כמו עוד דוקו על סיפור הצלחה, אבל נדמה שגם הם מבינים עם הזמן שיש פה עוד עניין, ומתחילים לאבד את הסבלנות שלהם בהתאמה. במקביל, מול המצלמה מתייצבות נשים רבות שהיו חלק מהפירמידה, רובן יצאו ממנה כשהן משאירות מאחור את חיי הפאר שהתרגלו אליהם, לצד בני משפחה וחוליות נוספות בחברה. בניגוד לדוקו-פשע קלאסי, כאן אנחנו בדוקו-הונאה, וזה אומר שהאווירה המדכאת מפנה לפעמים את מקומה לטובת תובנות מצחיקות ואנקטודות צבעוניות. המרואיינים הנוספים הם אלה שאחראים על כך.
אבל עזבו את הכסף, ואת השאלה האם כל הטייטסים האלה (שאיכותם הולכת ויורדת עם השנים) אכן נמכרים במלואם ולא מנפחים את שווי החברה לחינם. כי בניגוד לכל חברת ביגוד אחרת, בלולהרו אכפת מאוד מחייהם האישיים של עובדיה. זה אומר שהזוגיות שלך עם בעלך היא נושא שיחה לגיטימי, וזה גם אומר שירמזו לך יותר מבאופן אחד שעלייך לרדת במשקל. בשלב מסוים מתברר שכדי לתחזק את מקומן בשרשרת, הוצע לחלק מהנשים למכור את חלב האם שלהן. שגרה. הקהילה של לולהרו אולי מפתה, אך ברגע שמתסכלים בה לעומק ולאורך זמן, מתחילים לראות עוד ועוד סממנים של כת. וכל עוד מותחים אותו חזק מספיק, אפילו הטייטס הכי איכותי שיש יכול להיקרע.
עד שבנות הקהילה של לולהרו מנסות להפוך את הקערה על פיה, כולל תגליות שברורות לצופים מההתחלה, אנחנו מקבלים סדרת דוקו יעילה שאפשר לסיים בצפייה אחת - כזו שגם מתכתבת עם ז'אנר שהולך ומתרחב לאחרונה: ההונאה הנשית. זה יכול להיות בדוקו הארדקור כמו "הליידי והדייל" או בדרמה קומית מלוטשת כמו "ילדות טובות". בחו"ל עם קירסטן דאנסט ("איך להפוך לאלוהים"), או ממש כאן עם דאנה איבגי ("מעילה"). הסיפור של "לולהריץ'" הוא לא מפתיע במיוחד, ולא מאוד מדכא. הקורבנות שלו רק נכוו, לא נשלחו לרחוב, ומארק ודיאן ממשיכים לעסוק בתחום כי אף אחד עוד לא הוכיח שחובה לעצור אותם. אפשר היה לומר שמבחינה פלילית הכל כאן אפור, אבל בלולהרו לא מכירים צבעים כאלה. תוסיפו מעויינים צהובים והדפסים של תמנון, תתפרו את זה בכמויות אדירות ותצרפו למשלוח הבא.