פלוצים, אוננות ורקטום: "הבנים" מסתיימת ורק משתבחת

בכל פעם ש"הבנים" (The Boys) חוזרת לעונה חדשה לוקח רגע, כמאמר השיר, להתרגל אליה שוב. היא פשוט כל כך פרועה שלהיסחף איתה מחדש זה כמו להשתלב בכביש מהיר שבו כל הנהגים שתו משהו. לראיה, הנה רשימה חלקית של רגעי קיצון שנרשמו בשני הפרקים הראשונים של העונה החמישית: סצנה שבה גבר שכוח-העל שלו הוא איבר מין עצום משתמש בו כדי לחבוץ מישהו למוות; רגע שבו הומלנדר (אנטוני סטאר) נושך שפתיים באכזבה כי נאסר עליו לינוק את חלב האם של פיירקרקר (ואלורי קארי); היכרות עם גיבור-על שבולע כמויות עצומות של אדמה (כן, בפה) ואז מפליץ אותן (כן, מהתחת); היכרות עם גיבור-על אחר שהוא למעשה הר, והוא גם מכור לאוננות, רק שבמקום זירמה הוא פולט לבה; דיאלוג שבו סגנית נשיא ארה"ב אומרת ליועצת הכי בכירה שלו שהיא מריחה כמו (סליחה על הביטוי, מילים שלה) פלוץ כוס; וסרטון שבו דה דיפ (צ'ייס קרופורד) משמש פרזנטור של מכשיר שמקרין אור שמש ישירות לרקטום.

אם מעולם לא צפיתם בה, אז האמת היא שהמקבץ הזה עושה עוול ל"הבנים" של אמזון פריים. לא כי הוא אינו מייצג אותה, אלא כי כל הקטע של הסדרה הבלתי אפשרית הזאת הוא שילוב של בוטות מילולית ומינית, אלימות גרפית קיצונית - וסאטירה נבונה, מושחזת וחסרת רחמים על אמריקה. בעונה הקודמת היא טרגטה במובהק את הכהונה השנייה של דונלד טראמפ, ובעונה החמישית והאחרונה בהחלט היא ממשיכה בדיוק מאותו המקום. מקום שבו האיש הכי חזק באמריקה הוא נרקיסיסט בהיר-שיער עם משאבים בלתי מוגבלים, תומכים מסוממי כוח ודת שהוא עצמו בז להם בסתר, ואג'נדה שבה הסעיף הראשון והיחיד הוא האגו הפריך שלו. כש"הבנים" עלתה ב-2019, הומלנדר היה מין אנטי-סופרמן והתאגיד שהוא מייצג, ווט, נראה בעיקר כמו פרודיה על האימפריה הקולנועית של מארוול; לקראת הפינאלה, ווט והומלנדר הם כבר תמרור אזהרה מפני פאשיזם אמריקאי. ופשוט מדהים לראות איך יוצר הסדרה, אריק קריפקי, הופך את המיקס הזה של פרודיית גיבורי-על, בדיחות למבוגרים בלבד ואמירות חברתיות נוקבות לדבר שלם, אחיד, שמצליח להצחיק בקול רם בסצנה אחת, לשלוח אגרוף לבטן בסצנה הבאה וחוזר חלילה.

בעונה החמישית, שתוכננה מלכתחילה להיות האחרונה, "הבנים" - אותה חבורה שמנסה במשך שנים לקרוע את המסכות מעל גיבורי-העל של אמריקה ולחשוף את השחיתות שהם מייצגים - אינם היכן שהיו כשהכל התחיל. בוצ'ר (קארל אורבן) הוא עכשיו קורבן של שימוש ב"תרכובת וי" שמעניקה כוחות-על; יואי (ג'ק קווייד) בילה שנה שלמה ב"מחנה חופש", תכלס גולאג, עם פרנצ'י (תומר קאפון) ומאדר'ז מילק (לאז אלונסו); ואילו קימיקו (קארן פוקוהארה) הצליחה להתגבר על האילמות שלה, וכראוי ל"הבנים" ישר התחילה לקלל. הם וגיבורת-העל הראשונה שחצתה את הקווים, סטארלייט (ארין מוריארטי), יוצאים עכשיו להילחם ישירות בהומלנדר בעזרת וירוס מהונדס שאמור לחסל אותו - אלא שאף אחד לא יודע מה יקרה לגיבורי-העל האחרים, וגם לא לבני התמותה הרגילים, אם וכאשר ייעשה בו שימוש. אז יש לנו כאן, כמתבקש, עונה אחרונה שנבנית הן כסיום לסיפורים הנפרדים של הדמויות הראשיות והן כסגירת מעגל של קווי העלילה העיקריים. האם קריפקי ישכיל לשזור הכל לכדי הפינאלה שהסדרה הזו ראויה לה? קשה לדעת על סמך שני הפרקים הראשונים ששוחררו, אבל אני בהחלט יכול לדווח ש"הבנים" לא איבדה כלום מהאדג' שלה.

בעונה הרביעית נרשם פיצול מובהק בין צופי הסדרה סביב קו העלילה שעסק בפרנצ'י (קאפון עצמו ספג אז ביטויי שנאה כישראלי, אבל הרושם היה שמדובר בשני עניינים נפרדים). הצרפתי פיתח רומן עם גבר, מה שנתפס אצל צופים מסוימים ככניעה בפני תרבות ה-Woke או סתם כשינוי לא מוסבר אצל דמות שהייתה במשך שלוש עונות סטרייטית. גם כאן ב-mako הביע לירן יושעי מורת רוח מקו העלילה הזה ומהעונה כולה. אני מזכיר את זה גם כדי להביע עמדה מנוגדת - פרנצ'י פיתח אינטימיות מינית עם הגבר ההוא בניסיון לפצות אותו על רצח משפחתו, ולטעמי זה היה אחד מסיפורי חיפוש הגאולה המדהימים והמטורללים אי פעם - וגם כדי להדגיש שהביקורת הנוכחית נכתבת מנקודת מבט של מי שהיה ונשאר מעריץ. "הבנים" היא בעיניי סדרה שרק הלכה והשתבחה עם השנים, שהמציאות הפוליטית המשתנה סביבה הוציאה ממנה את המיטב, ושעלייתו ונפילתו המסוימת של ז'אנר גיבורי-העל רק תרמה לווייב המפוכח שלה.

בשני הפרקים הראשונים (מתוך שמונה) של העונה, קצת יותר מ-100 דקות של טלוויזיה, צפיתי ברצף אחד ובהנאה מושלמת. עכשיו אני מת לדעת איך כל זה ייגמר, ובאותה נשימה מבואס מהמחשבה שזה אכן עומד להיגמר (בכל הכבוד לספין-אוף "דור ה-V", כן?). בינתיים התחלתי כאמור עם הלם הסתגלות במובן החיובי של המילה, המשכתי בעונג וסיימתי בחרדה. אני מתקשה לחשוב על שלוש מחמאות גדולות יותר לסדרה שאחרי שבע שנים נכנסת לישורת האחרונה שלה.