הזמן: הניינטיז, המקום: סוהו, ניו יורק. מחזאי כושל, או נכון יותר: מלצר שכותב מחזות זמר, בחור אנונימי בשם ג'ונתן לארסון, יחגוג ביום ראשון הקרוב יום הולדת שלושים. ג'ונתן נמצא בשיא משבר אמצע החיים שלו, והמשמעות של גיל שלושים היא הרבה יותר מאשר לגדול בשנה: שלושים הם סוף השנים הצעירות, סוף הנעורים, סוף החיים. רגע לפני שהחיים שלו יגמרו - כך משוכנע ג'ונתן - יש לו אירוע גורלי: סדנה שתציג לראשונה את המחזמר שלו, "סופרביה", הדבר היחיד עליו הוא עובד בשמונה השנים האחרונות. זה מחזמר מדע בדיוני ודיסטופי, ואותה סדנה תכריע האם ג'ונתן הספיק להצליח בגדול לפני גיל 30, או שזה כבר אבוד בשבילו.

"טיק, טיק... בום!" (מעתה יקרא: טט"ב) הוא המיוזיקל החדש של נטפליקס, הסרט הראשון שביים לין-מנואל מירנדה (מעתה יקרא: למ"מ), שמבוסס על המחזה האוטוביוגרפי בעל אותו השם שכתב ג'ונתן לארסון. גם במחזה המקורי וגם באדפטציה הזו, מתואר סיפורו של לארסון בניסיונו לפרוץ את חומת האנונימיות - ועל התחושה המשתקת, המצמררת, המקפיאה, שהזמן שלך הולך ואוזל. בכנות וברגישות הצליח מירנדה לשרטט את דמותו של לארסון, מי שבעתיד יכתוב את המחזמר המצליח "רנט" וישנה את עולם התיאטרון. אבל רגע לפני זה - משבר אמצע החיים מעולם לא נראה טוב יותר.

אם לראות את ספיידרמן מפזז ומזמר היו כל החלומות שלכם אי פעם, אז אתם יכולים להיות רגועים: היה שווה לחכות. חובבי המיוזיקלס הצעירים שבינינו, מי שהתחנכו על ברכי "היי סקול מיוזיקל", גם ישמחו לצפות בגבריאלה מונטז, סליחה - בונסה האדג'נס, בתפקיד מאוד מוזיקלי שמחמיא לה במיוחד כי הוא כולל בקושי שלוש שורות של משחק בלי זמרה. ולא, זה לא כי לין-מנואל מירנדה החליט לשחזר את ההצלחה של "המילטון" ולייצר סרט שכל-כולו מושר. לא תודה, כאן מתקבל מיוזיקל רגיל לחלוטין, עם כמה שפחות משחק של האדג'נס.

אנדרו גארפילד, מתוך
צילום: MACALL POLAY/NETFLIX, יחסי ציבור

ונדמה שאפשר להכריז באופן רשמי: ממש כפי שיש סופרי מדע בדיוני, ודרמה רומנטית היסטורית, וכותבי ביוגרפיות מחוננים - למ"מ מתקבע בתור הבמאי הביוגרפי היצירתי והמשפיע של זמננו. אם "המילטון" היא הביוגרפיה המרשימה ביותר שתראו בימי חייכם, אז טט"ב היא ביוגרפיה קטנה הרבה יותר, בין אם באורך, באפוס או בדמות עליה הוא מספר - הלוא מדובר על צעיר מתוסבך וכושל, ולא אחד מאבות האומה האמריקאית. אם "המילטון" הוא שואו ענק על גדול האומה, על מלחמות ודו-קרבים, טט"ב הוא סרט אישי, נוגע, שקל להזדהות איתו, על אהבה ויצירה. בשני המקרים הגיבורים מתמודדים מול שאלות של שליחות: אלכסנדר המילטון מנסח את הכתבים המכוננים של החוקה האמריקאית, וג'ונתן לארסון... כותב מחזמר שהוא לא רע, אבל כושל. ובכל זאת, למ"מ מתייחס אליו בכבוד, ברגישות, ומצליח לגעת בנימי הנפש הרבה יותר מאשר ש"המילטון" יוכל אי פעם.

ובכלל, זה מעניין, כי נבחר פה סיפור שהוא במובנים מסוימים נורא לא אמריקאי, כי אחרי הכל מדובר בסיפור כישלון. נכון, נקודת המוצא היא שמדובר על יוצר שבהמשך יוציא תחת עטו את אחד ממחזות הזמר המשפיעים ביותר בכל הזמנים - אבל הסיפור הספציפי שמסופר לנו הוא סיפור על מחזמר שלא הצליח. על אדם שרצה בכל מאודו להספיק להיות מישהו לפני גיל שלושים, אבל לא הספיק. על אדם שידע מה ייעודו, אבל העולם לא הפסיק להגיד לו "לא". ואולי זה דווקא הכי אמריקאי שיש: המסר הזה, שלא משנה כמה פעמים תיכשלו, ההצלחה הגדולה תגיע אם רק תעבדו מספיק קשה. 

דרך אגב: זה לא הסיפור של למ"מ, שהפרויקט הראשון שלו - עליו התחיל לעבוד בגיל 22 - נחל הצלחה אדירה. בגיל 28 הוא כבר היה עם שני פרסי טוני באמתחתו, בגיל 29 התווסף גם גראמי אחד לאוסף, והשנה, בגיל 41, הוא כנראה יקבל גם מועמדות לאוסקר. זה גם לא הסיפור של אנדרו גארפילד, שבגיל 29 לוהק לתפקיד "ספיידרמן" והשאר היסטוריה. ובכל זאת, השניים האלה הצליחו לייצר סרט רגיש וכן על החוויה המצמררת הזו, שאתה מרגיש שהזמן אוזל לך בין האצבעות ולא הספקת לעשות שום דבר משמעותי. זה נעשה עם אינסוף אהבה למיוזיקלס - בין אם בשירים, באזכורים ובהופעות האורח - אבל הוא יגע בכל אחד ואחד.