אחרי הכל היא שיר. "אגתה לאורך כל הדרך" ("Agatha All Along") הוא לא רק שם סדרת הספין-אוף החדשה של מארוול ודיסני+ ל"וונדה-ויז'ן", אלא גם שם השיר שבגללו היא בכלל קיימת: יותר משהופעת המשחק של קתרין האן זכתה להערכה (והיא זכתה), ויותר משסדרת המקור זכתה להערכה (כנ"ל, בטח מול היצירות הטלוויזיוניות הבאות של מארוול), היה זה הרגע המוזיקלי המכשף ההוא שהנחית חתיכת טוויסט על הצופים ובאמצעים שטרם נראו בעבר. בלעדיו לא היה ביקוש לסדרת המשך, ובטח שלא היו קוראים לה ככה.
מה גם ש"אגתה לאורך כל הדרך" באמת לא נקראה ככה עד לא מזמן - ובמכוון: במסגרת מהלך יחצני די מבריק, היוצרת ג'ק שייפר וצוותה פרסמו אחת לכמה זמן שמות שונים לסדרה ברמות הולכות וגוברות של טירוף, עד שגילו למעריצים המוטרדים שפשוט שיחקו להם בראש ושזו אכן הייתה אגתה אול אלונג. בינתיים, בגזרת העלילה, שייפר קפצה שלוש שנים קדימה אבל שמרה עליה כפי שהייתה. נטולת כוחות או זיכרון כלשהו של זהותה האמיתית, אגנס-אגתה הארקנס ממשיכה לחיות בווסטוויו הבדיונית אחרי שוונדה ו-ויז'ן התפנו ממנה. "לאורך כל הדרך" אמורה ללוות אותה בדרך חזרה למי שהייתה פעם.
כדי לצאת לדרך, אגתה קודם כל צריכה להיזכר שהיא בכלל לא אגנס. וזה קצת קשה כשכמעט כל פרק הפתיחה של "אגתה לאורך כל הדרך" הוא למעשה פרק של פייק-תעלומת הרצח "אגנס מווסטוויו" (מבוססת על הסדרה הדנית "וונדה-ויז'דיזן"), בעוד מופת של כתיבה פרודית שמיטיבה לצאת מהמולטיוורס של מארוול. אחרי שהיא מתאפסת על עצמה, מגייסת לצדה נער שבינתיים אין לו שם ומרכיבה ברית מכשפות חדשה, אגתה יוצאת למסע להשבת כוחותיה בדרך המכשפות, שזה מעין "המכשפה מארץ עוץ" רק עם רפרנסים ואיסטר אגס במקום אבנים צהובות.
כמעט כל הצוות מאחורי הקלעים של "וונדה-ויז'ן" חוזר גם ל"אגתה לאורך כל הדרך" (חלק שני בטרילוגיה טלוויזיונית שתמשיך לסדרה נפרדת על ויז'ן), ובעוד שרבים מניצבי ווסטוויו שבים אף הם - רובו המכריע של הקאסט הוא חדש. לצד האן מופיעים אוברי פלאזה ("הלוטוס הלבן"), ג'ו לוק ("עוצר נשימה"), זוכת הטוני פאטי לופון, סאשיר זמאטה ("סאטרדיי נייט לייב"), אלי אן ("הדיפלומטית"), והשחקנית הנוספת היחידה שממשיכה את תפקידה מסדרת המקור: כוכבת "מופע שנות ה-70" דברה ג'ו ראפ. בהתחשב במה שהפך את אגתה לאגתה, כל הנ"ל מן הסתם מתבקשים להפגיו יכולות שירה, אבל למרות ש"אגתה לאורך כל הדרך" מוזיקלית בחלקה היא ממש לא מחזמר מן המניין.
עבור מארוול, ובטח הזרוע הטלוויזיונית שלה, "אגתה לאורך כל הדרך" מרגישה כמו המוצא האחרון. ועל אף שאפשר להשוות אותה בכיף ל"דדפול & וולברין", שהייתה המוצא הקולנועי האחרון של מארוול והצליחה - שתיהן, למשל, מתהדרות בהיעדר חשיבות עצמית - יש מצב שהיא איחרה קצת. אולי זה ההייפ שקשה שלא לקרוס תחתיו, אולי זו האן שתמיד טובה כשחקנית משנה ולרוב לא מקבלת תפקידים ראשיים, אולי זה היעדרו של איזשהו מגה-טוויסט בארבעת הפרקים שנשלחו מראש לביקורת ושכדאי מאוד שיגיע בבאים. בינתיים, למרות החדווה והחיוניות והמוזיקה המקורית והרצון האמיתי של מארוול לעשות הכל כדי להתאים את עצמה לעידן הנוכחי, התחושה היא ש"אגתה לאורך כל הדרך" היא בכלל עוד משהו שיצא מבית החרושת של ראיין מרפי. ולא מהמאוד טובים. מופקת לעילא, ילדותית בקטע טוב, אפילו קצת קווירית, אבל לא משהו שמצליח להחזיק שבוע שלם של המתנה בין הפרקים.