סצנת פתיחה היא רגע משמעותי עבור כל סדרה. היא יכולה להיות סצנה שנותנת את דחיפת ההנעה לעלילה; היא יכולה להיות סצנה סמלית שמשקפת את מהות הסדרה או את רוחה; היא יכולה להיות סצנה מכוננת.
סצנת הפתיחה של "לייקרס: קבוצה מנצחת" היא לא אף אחת מאלו. הסדרה מתרחשת ברובה בשנות ה-80, אבל היא נפתחה ב-1991, בסופו של העידן שהסדרה מבקשת להלל. הסצנה מתרחשת במרכז הרפואי סידרס סיני בלוס אנג'לס ביום שבו ארווין "מג'יק" ג'ונסון מקבל את הבשורה על היותו נשא HIV. מג'יק (קווינסי אייזיאה) נראה מתוח. הוא מתבונן בגיליון מגזין עליו מתנוססת תמונתו של מייקל ג'ורדן, יורשו בסטטוס הפנים של ה-NBA ומי שעומד להשתלט לחלוטין על הליגה בעשור הבא. מג'יק מחלק לצוות הרפואי בנימוס את החיוך הכי מפורסם בעולם באותה עת, אבל הם מביטים בו כפי שהיה נהוג להביט בנשאי הנגיף - כעל מת מהלך. מחוץ לבית החולים, ברכב, המלווה שלו פורץ בבכי. מג'יק שותק, מתבונן מבעד לחלון. בעוד יומיים הוא יטלטל את אמריקה, יספר על האבחנה הרפואית ויודיע על פרישתו מהמשחק. הקסם עומד להתפוגג. אבל ב"לייקרס: קבוצה מנצחת" הקסם רק מתחיל.
הרגע הבא בסדרה (אחרי הפתיח הנהדר - מונטאז' של דימויים תקופתיים לצלילי "My Favorite Mutiny" של The Coup) הוא לא מסיבת העיתונאים הדרמטית של מג'יק ב-91', אלא מונולוג בדיוני ואינטימי של ג'רי באס ב-1979. ד"ר באס - יזם נדל"ן, כימאי ובליין הולל, לא בהכרח בסדר הזה - שוכב על מיטת מים ופורש בפני בלונדינית חשופת שדיים וחסרת עניין את חזונו. כדורסל, מסביר באס, "זה כמו סקס מעולה. זה תמיד בתנועה, יש לזה קצב, זה צמוד ואישי, בלי כריות או קסדות להגנה. זה רק אתה ואחרים שם, מנסים להכניס את הכדור לטבעת. אם יש שני דברים בעולם הזה שגורמים לי להאמין באלוהים אלה סקס וכדורסל". והיום, פונה באס אל הצופים שבבית, הוא עומד לרכוש קבוצת כדורסל.
הסצנה הזו, שמתרחשת באחוזת פלייבוי - עם אנלוגיית הכדורסל-סקס, האישה הערומה (שמקדימה אנשים ערומים רבים ששרועים בסלון אחרי אורגיה המונית) והפנייה הישירה לקהל - היא לכאורה סצנת הפתיחה הטבעית של "קבוצה מנצחת", כזו שמבשרת על מה שצפוי בהמשך. סצנת הפתיחה האמיתית, המלנכולית, תישכח עוד מעט, תטבע בזוהר ותהילה כמו דאנק של קארים עבדול ג'באר. אבל הבחירה לפתוח את הסדרה בבית החולים, ברגע המלנכולי של תחילת הסוף, היא מעין סימן אזהרה של היוצרים, דיסקליימר לפני שהשואוטיים נשפך מהמסך: ההצגה לא תמיד חייבת להימשך. לא כל הנוצץ זהב-סגול.
בלגן שהופך ליחידה מתפקדת
"קבוצה מנצחת" של HBO, שיצרו מקס בורנסטיין (תסריטאי סרטי "גודזילה"), ג'ים הכט ואדם מקיי ("אל תסתכלו למעלה, ממפיקי "יורשים" ופעם החצי השני של וויל פארל), מגוללת בעשרה פרקים את סיפורה של אחת מהשושלות המפוארות שידע הספורט האמריקאי: קבוצת הכדורסל לוס אנג'לס לייקרס בשנות ה-80'. לא שהלייקרס היו מועדון זניח קודם לכן - הם זכו בחמש אליפויות בשנות ה-50 ובאליפות שישית ב-1972; אבל האייטיז היו העשור שטבע את הלוגו הסגול-צהוב בהיכל התהילה, עם חמש אליפויות נוספות ובעיקר עם ה"שואוטיים": הכינוי שהוצמד לכדורסל המהיר, המרהיב והמלהיב ששיחקה הקבוצה. שואוטיים היה גם השם הטבעי לסדרה (כך נקרא גם הספר של ג'ף פרלמן עליו היא מבוססת), אבל העובדה שזהו שמה של רשת מתחרה אילצה את HBO לכוונון קל לעבר "Winning Time" - שם שלוכד גם את הרוח שהכניס ג'רי באס במועדון וגם את מה שקרה בפועל.
לשואוטיים היו שני רגעים מכוננים: רכישת הלייקרס על ידי באס השאפתן; והבחירה המזליקית, בזכות הטלת מטבע, במג'יק ג'ונסון במקום הראשון בדראפט 1979. ג'ונסון היה כוכב תיכונים (אלוף במדי אברט) ומכללות (אלוף במדי מישיגן סטייט), אבל לא היה בחירה מובנת מאליה. מאמן הלייקרס וכוכב העבר שלה, ג'רי ווסט, התנגד לה. ג'ונסון היה פוינט גארד שהצטרף לקבוצה שכבר החזיקה באחד מהרכזים הטובים בליגה (נורם ניקסון) ושפרשנים רבים - וגם מאמן הקבוצה ג'רי ווסט - הטילו ספק ביכולתו לתפקד באותה עמדה בליגה של הגדולים נוכח גובהו החריג (2.06 מ'. ניקסון, לשם השוואה, נמתח ל-188 ס"מ). אבל באס התעקש, והשאר שואוטיים.
בניגוד לאותה סצנת פתיחה עגמומית, "קבוצה מנצחת" עושה כל שביכולתה כדי לשדר את אותו שואוטיים שהלייקרס הציגה על המגרש. לפרקים נדמה שהיא כמעט יוצאת מגדרה מרוב רצון לתשומת לב: היא מוחצנת ונוצצת, צבעונית (בסגנון סבנטיזי-אייטיזי מגורען), נוטפת גרוב, מעוטרת בפסקול תקופתי, עשירה בסצנות עירום וסקס, ונראית מאוהבת בשטיקים טלוויזיוניים כמו מסך מפוצל, ג'אמפ-קאטים, קטעי אנימציה, קטעי ארכיון, טקסט שמופיע על המסך ושבירה סיטונית של הקיר הרביעי על ידי מספר רב של דמויות. זה נשמע כמו בלגן אקסטרווגנטי, ראן-אנד-גאן טלוויזיוני - ייצוג אמנותי הולם לתוכן, אבל לא כזה שמספק חוויית צפייה נעימה. אבל אחרי הגישושים של פתיחת העונה, מקיי (שביים את הפיילוט) ואנשיו מצליחים להפוך אותה ליחידה מתפקדת - מהנה ומרגשת, דרמטית וקומית, מבקשת לבדר אבל גם שואפת לנצח - בדיוק כמו שפט ריילי ידע לגבש את להקת הלהטוטנים שלו לכדי קרקס של ניצחונות.
דמות עמוקה וקריקטורה שטוחה
כמו אצל ריילי, ההצלחה נזקפת בראש ובראשונה לזכות הכוכב, אף הוא ריילי - ג'ון סי. ריילי, שמגלם את באס. הבחירה של מקיי ללהק את ריילי ולא את שותפו הנצחי-לשעבר פארל - מה שהביא לסכסוך בין השניים - מזכירה את הבחירה של באס במג'יק: לא מובנת מאליה, אבל משתלמת (התפקיד היה מיועד בכלל למייקל שאנון, שוויתר עליו בגלל שבירת הקיר הרביעי). ריילי - שמצטיין לרוב בתפקידי לוזר (דרמטיים וקומיים כאחד) - משתחל בקלות לחליפת המצליחנות של באס: לא בעל הון דורסני ותאב בצע שרוצה לסחוט מהלייקרס כסף ופרסום, אלא פטרון של בידור טוב בכל הצורות האפשריות וחרמן על ניצחונות. הבעלים של הלייקרס מתואר כביזנסמן אגוצנטרי וחלקלק עם נטייה לסליז ויחס אינסטרומנטלי לנשים, אבל ריילי מעניק לו גם חיוניות וחינניות שקשה לעמוד בפניהן. באס של ריילי הוא גבר דוחה ומושך כאחד, דמות עמוקה וקריקטורה שטוחה, הנבל של הסדרה והגיבור שלה.
לכוכב השני, קווינסי אייזיאה, היה אתגר שונה, אולי גדול אף יותר: לגלם את אחת הדמויות הכריזמטיות בתולדות המשחק. אייזיאה הוא לא חיקוי מושלם של מג'יק, אבל הוא ממלא את נעלי הקונברס מידה 47 הכי קרוב שאפשר - בעיקר בזכות החיוך שהיה אביזר מרכזי בארגז הקסמים של מג'יק.
הצוות המסייע של ריילי ואייזיאה מבצע את מלאכתו היטב, ובמיוחד ג'ייסון קלארק, שנע בין המצחיק לפתטי כג'רי ווסט, אייקון NBA (פשוטו כמשמעו: לוגו הליגה מבוסס על דמותו) שמאמן את הקבוצה ברגע חילופי הדורות; וגבי הופמן בתפקיד קלייר רות'מן - מנכ"לית אולם המשחקים של הלייקרס והאישה היחידה עד היום שניהלה ארנה בענפי הספורט הבכירים - שמגלמת את הקושי המוכר של שחקנית במגרש מצופה טסטוסטרון. אדריאן ברודי מצטרף בפרק השני כפט ריילי חלוש ומובס, ומוקדם עדיין לומר איך יצלח את המהפך לאייקון של הצלחה (חמש אליפויות כמאמן ושתיים כג'נרל מנג'ר).
לצידם, כמו בקבוצת ספורט, עולים ויורדים מהמגרש שחקנים בדמויות שעיטרו את התקופה: מייקל צ'יקליס ("המגן") כרד אורבך, הבוס המיתולוגי של היריבה המיתולוגית בוסטון סלטיקס; טרייסי לטס (חתן פוליצר על "אוגוסט: מחוז אוסייג'" וטוני על "מי מפחד מווירג'ינה וולף?") כג'ק מקיני, אבי השואוטיים; ג'ייסון סיגל ("איך פגשתי את אמא") כפול ווסטהאד, עוזרו ויורשו; וסאלי פילד כג'סי באס, אימו של ג'רי ומנהלת החשבונות שלו. עבור חובבי ספורט טמונה הנאה קטנה בצפייה בגילומם הטלוויזיוני של שחקנים ואנשי כדורסל כמו קארים עבדול ג'באר (סולומון יוז, מרצה לחינוך בסטנפורד ללא ניסיון במשחק), לארי בירד (שון פטריק סמול), ד"ר ג'יי (ג'ורדן סאות'רלנד), נורם ניקסון (שמגולם על ידי בנו, דוון ניקסון), מייקל קופר (דלנטה דסוזה), ספנסר הייווד (ווד האריס), הצ'ירלידר פאולה עבדול (קרינה קונטי), בתו של ג'רי והבעלים היום ג'יני באס (הדלי רובינסון) וקומישינר ה-NBA לשעבר דייויד סטרן (אנדי הירש). שלא כמו במגרש, כאן כל חילוף הוא חילוף מנצח.
ההצלחה האדירה של "הריקוד האחרון" פתחה לכל עולם הטלוויזיה את התיאבון הספורטיבי. אבל בשעה שרוב התוכן נוצר בעולמות התעודה, "קבוצה מנצחת" מנסה לקחת את ההצלחה אל הדרמה. לפחות בפרקיה הראשונים היא לא מצליחה לחדור לעומקים הפסיכולוגיים והסוציולוגיים של ספורטאים ומועדונים באופן המרתק שבו עשתה זאת "הריקוד האחרון", למרות שהיא מנסה לומר משהו כמעט על כל דבר: גזענות, מיזוגיניה, פערים מעמדיים. טיפול מורכב בתופעות חברתיות ואנושיות לא תמצאו כאן, אבל לפחות תקבלו בידור טוב. לא בטוח שבסטנדרטים הגבוהים של HBO זה יכול להיחשב כ"ווינינג טיים" - טקסי אמי ואור ירוק לעונה שנייה יגידו - אבל זה בטוח שואוטיים.