בסיום הצפייה בסרט "אני הית' לדג'ר" (שידור נוסף בשישי הקרוב בשעה 22:40 ב- HOT8) התחיל להתנגן לי בראש שיר מהעונה הנוכחית של הסדרה המוזיקלית "אקסית מטורפת", "The End of The Movie". "את רוצה שדברים ייארזו יפה, כמו סיפורים", גוער בקולו המקסים הזמר ג'וש גרובן בגיבורת הסדרה. "אם היית רואה סרט שהיה כמו החיים האמיתיים, היית חושבת 'על מה לעזאזל הסרט הזה היה? לחיים אין הגיון נרטיבי". בחודש הבא נציין עשור למותו הפתאומי של השחקן האוסטרלי הצעיר, שמת בגיל 28, ככל הנראה כתוצאה משימוש לא נכון בכדורי שינה ותרופות אחרות. לסרט הדוקומנטרי החדש אודותיו אין כל יומרה לתפור מסיפור חייו של לדג'ר עלילה קוהרנטית, הוא גם לא מבקש לחשוף "מה היה שם באמת". זה סרט "לזכרו" קלאסי, שבו חברים, קרובי משפחה וקולגות משתפים באנקדוטות מחייו הקצרים אך מרגשים. אולי אני צופה מפונקת שהתרגלה שמאכילים אותה בדרמה ובצהוב, אבל בסיומו הרגשתי מידה של החמצה.
זה לא בגלל שאין לי סנטימנטים קודמים בעניינו, להפך. המוות של לדג'ר היה הפעם הראשונה שבה חוויתי בזמן אמת מוות של מישהו שהערצתי. הייתי בת 17 וכמו רוב הבנות בשכבה הייתי קצת מאוהבת בו, עוד מהצפייה הראשונה ב"עשרה דברים שאני הכי שונאת אצלך" במסיבת פיג'מות כלשהי. הסלבריטי קראש ליווה אותי גם לצפייה כיתתית ב"סיפורו של אביר" ("למה הוא לא התאהב בידידה שלו עם השיער הארוך? היא הייתה הרבה יותר יפה!"), ערב סרט עם החברות סביב "הר ברוקבק" (כולן בכו) ואת האובססיה הדי מביכה שלי לג'וקר בעקבות "האביר האפל", שיצא אחרי מותו. אני זוכרת את היום שאחרי המוות בבית ספר, שם כל אחת שיתפה את השמועה שקראה אתמול באינטרנט. כולן העדיפו לחשוב שלא היה מדובר בהתאבדות, אבל מהר מאוד הבנו שטרגדיה נשארת טרגדיה. גם אם הנפטר היה מאושר לגמרי בחייו ואפילו לא עלה בדעתו לפגוע בעצמו, זה לא ישנה את עובדת היעדרותו הנצחית.
ואכן, המרואיינים בסרט מתארים אדם שמח עם תאוות חיים בלתי נדלית. אדם שהרגיש או שכנע את עצמו בגיל צעיר כי לא נשארו לו הרבה שנים לחיות, שהיה מוקסם מהרעיון של "מועדון 27" והזדהה עם האמנים שמתו בטרם עת, משוכנע שלו יקרה אותו הדבר. בפועל הוא פספס את הכניסה למועדון בכחצי שנה, אבל החומרים שמוצגים לנו לאורך הסרט לא רומזים שמדובר בגבר שיש לו פלירטוט צפוף עם המוות. הוא היה קצת חרדתי ונטה לפקפק ביכולותיו, אבל בסך הכל בחור פשוט ויציב נפשית. רק לקראת הסיום מתחילים להישמע רמזים מהוססים לכך שמצבו לא היה מזהיר בסמוך ליום מותו - הוא התקשה לישון (מסיבות חיוביות, כמובן), השתמש ביותר מדי תרופות מרשם שהחלישו אותו והתחיל להדאיג את האנשים שפגשו בו. מרואיין אמיץ אחד אפילו מציין שאחרי הפרידה ממישל וויליאמס הוא הרגיש רע בשבילה, כי היא הייתה צריכה "לספוג הרבה דברים". איזה דברים? אתם לא בסרט הנכון, דברו עם TMZ.
הסרט מדלג בחינניות על החלקים הנפיצים בסיפור, אלה שהכי מסקרנים את הציבור - הבידוד מרצון כהכנה לתפקיד הג'וקר, הפרידה מאשתו ואם בתו וכמובן המוות עצמו. לא תמצאו כאן הצטדקויות, הסברים רפואיים או קרובי משפחה שמייבבים "הוא תמיד היה כל כך שמח, לא ידענו איך לעזור לו". גם לא את מישל וויליאמס עצמה, שלא דיברה על זה בזמן אמת ושומרת על פרטיותה גם היום. השנה שקדמה לטרגדיה לא זוכה להרבה זמן מסך. מה שכן יש כאן בשפע זה סיפורים יפים על הנדיבות של לדג'ר, הנטייה להקיף את עצמו באנשים בכל עת, היותו חבר טוב ונאמן ושאר תכונות חיוביות ונעלות. ברגעים מסוימים הסרט מרגיש כמו שיעור מזורז לשחקנים - הוא מתחקה אחר הקריירה של השחקן הצעיר והמבטיח, מתעכב על הסיבות שהפכו אותו לכוכב, מציג סיפורים מאחורי הקלעים על אודישנים וליהוקים ומוסיף כמה טיפים נחמדים למשחק או לשמירה על האידיאלים שלך תוך כדי הקריירה.
יש ב"אני הית' לדג'ר" הרבה קטעי ראיונות מהארכיון, צילומים ביתיים וסצנות מסרטים בכיכובו, אבל זה סרט על האנשים שסבבו אותו לא פחות מאשר על האיש עצמו. כך למשל חבר ילדות אחד מספר איך לדג'ר אמר לו שהוא רק צריך לקפוץ לאיזו ידידה, והחבר כמעט התעלף כשמצא את עצמו בבית של נעמי קמפבל. בהזדמנויות אחרות שחקנים ילידי אוסטרליה כמו נעמי ווטס ובן מנדלסון מספרים איך הוא הפך למעין פטרון לשחקנים אוסטרלים מתחילים עם בית שדלתו תמיד פתוחה. החלקים הכי מעניינים בסרט הם אלו שמציגים את הצדדים בחייו של לדג'ר שמוכרים פחות לציבור הרחב. למשל, הלייבל הקטן שהקים כדי לתמוך במוזיקאים צעירים ולביים קליפים, האהבה שלו לשחמט והסרט הראשון כבמאי עליו עמל לפני מותו (על שחקנית שחמט מכורה לכדורים, כראוי). מרגש במיוחד לשמוע את המוזיקאי בן הרפר, שהיה חברו הקרוב, מדבר על העבודה המשותפת על קליפים או מנגן את שיר הערש שכתב לבתו הקטנה של לדג'ר, לבקשתו. אפילו בון איבר נכנס לסיפור בצורה מפתיעה לקראת הסוף.
כסרט מהסוג שמקרינים בטקס האזכרה של מישהו, זה סרט מוצלח מאוד. סיפורים מגניבים, מוזיקה נוגה, קצב מהיר ורגעים אינטימיים ומקסימים היישר מהמדף הפרטי של המנוח. הוא חף כמעט לגמרי מרגעים נצלניים וסוחטי דמעות בכוח, נוהג במרואיינים שלו ברגישות מקסימלית. זה נחמד ונוגע ללב, והית' יוצא כל כך טוב בסרט שכמעט האמנתי שהוא יסתיים בכתובית "אחרי מותו הוא קיבל פרס אוסקר וגם פרס נובל לשלום". מה שמחזיר אותנו שוב לבעיה עם ההיגיון הנרטיבי הדפוק של החיים. בפינה טינאייג'רית מאוד, עמוק בלב שלי, אני עדיין קצת מאוהבת בהית' לדג'ר. לא בטוח שהנערה המאוהבת הפנימית שלי מתעניינת במה שמלוכלך, מה שנעים פחות, וגם אם היא לא קונה את הטענה שהוא היה איש יציב ומרוצה, זה לא לגמרי עניינה. יכול להיות שגם הסרט שנוצר ביקום מקביל ועוטף את המקרה בצורה קצת יותר "סיפורית", כטרגדיה ידועה מראש ולא צירוף מקרים בלתי נעים, לא היה מספק אותה.
מוות מקרי הוא אנטי-קליימטי במהותו, הוא מערער על תחושת הביטחון היומיומית שלנו. לא פלא שסרטי המוות בטרם עת הכי מותחים וקורעי לב הם אלה שבהם הפגם האישיותי שנחשף בתחילת הדרך הוא זה שמפיל את הגיבור בסיום. זה מוות קל יותר לעיכול, פחות בלתי צפוי, כזה שמרגיש כמו גורל בלתי נמנע ולא בדיחה אכזרית על חשבון מישהו. אבל הסרט כל כך לא רוצה שנחשוב שזה סוג הסיפור, שהוא משתעל ומסתכל הצידה במהירות דווקא כשמתחילים לדבר על היום ההוא בינואר 2008, או על מה שקדם לו. אולי הסיבה נעוצה בכך שהיוצרים חשו שזה המעשה האתי והנכון לעשות. אז איך מטפלים בזה? בוכים קצת וממשיכים הלאה, לצפייה חוזרת ב"אביר האפל" או לנוסטלגיה לתיכון. אם אתם אנשים ממש טובים, אתם גם מקבלים השראה מסיפור החיים של הבחור, שנשאר מסתורי במידה גם אחרי שעה וחצי של סרט.
TVbee בפייסבוק