עד לפני כמה ימים, ובניכוי מבצעי חילוץ ספורים והרואיים, עמית סוסנה הייתה חלק מהפעימה האחרונה. זו שקריסת המגעים שעות בודדות קודם לכן הייתה משאירה אותה בעזה - וכמו שאנחנו יודעים כעת, היא הייתה משאירה אותה שם ליותר משנה. כל כך הרבה דברים היא הספיקה בשנה הזאת: נאומים מעבר לים, פגישה עם סגנית הנשיא האריס, יומן שבי מאויר וכן, גם את העדות הופכת הקרביים ההיא על הפגיעה המינית שעברה. אבל דבר אחד היא לא הספיקה, או לפחות לא הצליחה: לשבת מול המצלמה לבדה, לא כחלק מפאזל הסברתי, לענות על שאלות (רגישות, זהירות) בעברית ולספר את הסיפור שלה.
כפי שסוסנה והמראיין בן שני ציינו, הסרט עליה ב"עובדה" (קשת 12) הוא תוצאה של בשלות שבאה ממנה - והסמיכות שלו לעסקת החטופים הנוכחית והמאוחרת היא צירוף מקרים בלבד. בזמן שהיא מספרת איך נחטפה משכונת הצעירים של כפר עזה והייתה היחידה לחזור ממנה, הטלוויזיה שברקע מבשרת על שובן של אמילי דמארי ודורון שטיינברכר, שתיים משכנותיה. ולאורך הריאיון איתה סוסנה הוכיחה בפעם המי יודע כמה את מה שכבר ידענו: למרות שחלק גדול מהאנקדוטות שהיא חשפה כבר היו ידועות ומדוברות, אין תחליף למסמך טלוויזיוני פרונטלי שכזה, בטח אם הוא מגיע מבית היוצר של "עובדה" ודומותיה. ובטח אם מי שמוליך אותה שם הוא בן שני, אבא אולטימטיבי שתמיד ירגיש כזה, בלי טיפת קשר לגילם של המרואיינים שניצבים בפניו.
סוסנה עשתה בחירה מודעת, כמעט מוצהרת, שלא להפוך את הסרט עליה לסרט על הפגיעה המינית שעברה. היה לה חשוב לציין שהיא לא נאנסה, והלב נקרע מול ההתלבטות המצולמת שלה אם לספר מה כן קרה לה באותו רגע שבי אחד. רק שהרגע ההוא, כאמור, היה אחד בלבד: מחריד, בלתי נסבל, שאי אפשר להירגע מעצם המחשבה עליו - אבל כזה שאסור לתת לו להגדיר את כל סיפור הגבורה שלה. והגבורה הזאת של סוסנה כוללת גם את המאבק שלה בחוטפיה, את הדקות הארוכות שבהן הצליחה לעכב אותם כדי לתת לצבא זמן להציל אותה (אם היא רק הייתה יודעת שבשביל שזה יקרה היא תצטרך לעכב אותם פחות או יותר לנצח), את הסיכה שקיבלה מאמא שלה והתושייה שבזכותה פרצה מנעול, את רגעי חוסר האונים שבהם חייה ניצלו דווקא בזכות הגבורה של לירי אלבג.
עמית סוסנה היא אישה מהסוג שלומדים עליה אחר כך בבתי ספר, בין היתר בגלל שהגבורה שלה היא כפולה: ישנה הגבורה שבמסגרתה היא לא נשברה אז, וישנה הגבורה שבזכותה היא מרשה לעצמה להישבר - או לכל הפחות להיחשף - עכשיו. יש אפילו גבורה נוספת, והיא העובדה הלא תיאמן שכל המאבק המתועד שלה בחוטפים נעשה בעודה קודחת מ-40 מעלות חום. בזכות הגבורה הזאת היא זכתה לראות את החתול ג'ינג'י ששרד, וגם הרוויחה את הזכות לבקר את מי שהיא רק רוצה כשהיא אומרת שהיחס למשפחות החטופים יהיה המורשת האמיתית של הממשלה. אותה ממשלה שמתוך עשרות חבריה אף! אחד! לא! פנה! אליה! מאז ששוחררה מהשבי ועד שחשפה בתקשורת את דבר הפגיעה המינית בה, וזאת למרות שלהבנתה כל מקבלי ההחלטות כבר ידעו מה היא עברה. ועל אף ששבים אחרים סיפרו דברים דומים לשלה, טוב שסוסנה הזכירה שוב שיש סיכוי שהחטופים שומעים כל מילה שנאמרת (ולא נאמרת) כאן מאז פרוץ המלחמה. לתשומת לבם של הקשקשנים על כל רוחב המפה.