לא משנה איזה מאמץ ישקיעו המפיקים, לא משנה איזה משיאי משואות ייבחרו, לא משנה אפילו אם יושב ראש הכנסת כן ינאם או לא ינאם - טקס הדלקת המשואות של שנת 2024 הוא מלכתחילה הפסד. אירוע שהיה משמעותי ב-75 השנים הראשונות למדינה, ובשנתה ה-76 נולד בחטא. וכמו עם המלחמה עצמה, שנפתחה בהפסד מוחץ ומאז רק מנסה לחלץ איזה תיקו, לא היה לו שום סיכוי אמיתי לצאת מזה בשלום. אבל איכשהו, אולי בזכות ציפיות שהיו נמוכות יותר ממקום מחבואו של סינוואר, הוא הצליח לעשות זאת.
הבוז האפריורי כלפי הטקס הורווח ביושר. למי יש חשק לכל המורכבות הזאת, מה יחשבו לעצמם החטופים שיצפו בו מעזה, איפה בדיוק אותה "תפארת מדינת ישראל" שחוזרים עליה שוב ושוב ולמה כל הפוליטיקאים האלה עוד נמצאים כאן? אז נכנסה לתמונה ההחלטה לשדר גרסה ערוכה, נטולת קהל ומוקלטת מראש של האירוע - והשרה מירי רגב, אישה שאכפת לה מטוב טעם כמו שאכפת לה ממשרד התחבורה בראשותה, הסבירה שהסיבות לכך הן ביטחוניות-אבטחתיות. המציאות הוכיחה שלא הייתה שום הנחיה בנושא, ושיותר סביר שהיא חששה ממחאות. ואז היו גם סוגיית נאום נתניהו, פארסת נאום אוחנה, דיווחים על כוריאוגרפיה מביכה להורים של נרצחי הנובה וכדי לוודא שלכולם יהיה משהו לכעוס עליו: משיאי משואות ששמו את ה"פופ" ב"בחירות פופוליסטיות", אפילו אם רבים מהם היו מוצדקים למדי.
אבל למרות כל זה, טקס יום האין-עצמאות הזה דווקא התנהג ממש בסדר. מסכת הזיכרון המוארכת, שכללה 12 משואות זיכרון ממוקדים שונים של 7 באוקטובר, הייתה מצמררת ובלתי נשכחת - אולי בזכות העובדה שמי שבחרו את משיאי המשואות הללו היו הקהילות והמשפחות השכולות. גם הביצוע של עומר אדם ומשפחות הנובה ל"רקמה אנושית אחת" היה מכבד ומכובד, הודות לאנשים שהבינו שכמה מהדברים שדווחו מאותו ליל צילומים (למשל רקדנים שמשחזרים חילוץ גופה) ראויים לא לראות אור יום לעולם. וכשיובל דיין שרה דואט עם דפנה אליקים בת ה-15 ששוחררה מהשבי, זה כבר הרגיש כאילו מישהו באמת הבין מה צריך לעשות בכזה מעמד.
המהמורה הראשונה, והצפויה מכולן, הגיעה כמובן עם נאומו המוקלט של ראש הממשלה - מסורת שמשום מה השתרשה בשנות נתניהו האחרונות, ומשום מה השמיים לא נפלו כשנפתלי בנט בחר לא להמשיך אותה. בהופעתו הפומבית האחרונה ליממה הקרובה, כי הוא הבין איפה מקומו אבל לא יכול לסרב לתעמולה חינם, נתניהו גנב מגולדה את הפאנץ' החרוש על הנשק הסודי של ישראל ושוב לא הצליח להוציא מהפה את "קיבוצים", המילה שהכי מפחיד אותו לומר. ובכל זאת, אפילו הנאום המלוקק שלו הוריד הילוך עם שכתוב ההיסטוריה המסורתי, בין היתר לטובת חומרי וידאו של אישה שנבצר ממנה לשבת השנה בטריבונה עם כל המכובדים.
בניגוד לציפיות והניסיון מחצי השנה האחרונה, הטקס הממלכתי הפתיע לטובה גם עם כמות האזכורים לכתם הכי קריטי על מדי ההנהגה הנוכחית: 132 החטופים הנותרים. אינספור סיכות, כיסאות יתומים, משואה חסרה, תפילה לפדיון שבויים ושלל אלמנטים צהובים נוספים - מציפורניים ועד הקשתות של הכינורות - הוכיחו שבעודו שובר עוד ועוד מוסכמות משנים עברו, הטקס כן שמר על מידה ראויה של אחריות. ועדיין, ניכר שרבות מאותן 132 משפחות לא באמת היו מעוניינות בו. לכן היה כל כך מרגש לראות את קברניטי החדשות בוחרים מעת לעת במסך מפוצל עם שני הטקסים האלטרנטיביים שנערכו באותו ערב (וכן בשידור חי), אלה של כיכר החטופים ושל כיבוי המשואות באמפי שוני. מדינה בוגרת לא יכולה לעצום עיניים מול תס"חים של "הפקרה" או לביאות כמו עינב צנגאוקר, ואם מבחינת ינון מגל מדובר ב"תרעלה" הוא מוזמן להתפוצץ בשקט.
ולמען האמת, בזמן עוד טנטרום ילדותי בטוויטר - היה דבר מה מרגש במפגש בין מנחי טקס המשואות, תמיר סטיינמן מחדשות 12 ומגי טביבי מהפלג השפוי של ערוץ 14. הרובוטיות המובנית של מעמד מסוג זה היא אתגר שאיש לא יכול לעמוד בו בכבוד, ולכן ההצלחה האמיתית היא בעצם השילוב בין השניים. בדיוק כמו שהטעם הרע שנותר מהטקס לא נובע מתוכנו, אלא מכל הריקבון שהוביל אליו ומההבנה שדווקא בשנה כזו, טקס המשואות המאחד והממלכתי הוא אירוע שישראלים רבים וטובים לא יכולים למצוא בו את עצמם. זה לא הופך את השאת המשואות לאירוע במעמד 64 מנדטים בלבד (בעיקר בזכות ההחלטה כן לשלב את נאום אוחנה, שמתוקף תפקידו מייצג את כל נבחרי הציבור), אבל זה גם לא פוטר את מארגניו מאחריות על כך. מזלם שהתרגלנו שבעלי סמכות כבר לא צריכים לשאת בה.
בגלל המורכבות הבלתי ניתנת ליישוב הזאת, גם המשואות עצמן הרגישו די אמביוולנטיות. אי אפשר שלא לבכות יחד עם איריס חיים, אמו של יותם ז"ל - ואי אפשר שלא לתהות איך מסבירנים בעלי השפעה כמו אלה קינן צריכים לחלוק משואה עם שחקן אוסטרלי מדרג ז' ששיחק בעשרה פרקים של "יומני הערפד". כי לא ברור לכמה אנשים מעבר לחופי ישראל ו"ישראל בידור" אכפת מדעתו של נייט בוזוליץ' על המשבר במזרח התיכון, אבל די בטוח שהשפעתו קטנה בהרבה מזו של דוברים מקצועיים ואפילו של נועה תשבי, שלא הוזמנו לאירוע (או הוזמנו וסירבו, מי יודע) מסיבה אחת ברורה. רק שאם התלונות הקטנוניות הללו, שמודעות לקטנוניותן, הן התגובה המיידית לטקס שהיה אמור לעצבן בכל כך הרבה חזיתות, כנראה שהבלתי ייאמן קרה: השרה רגב ושותפיה, פילים על אסיד בחנות חרסינה מיניאטורית, הצליחו לצאת מהר הרצל בלי כישלון מוחלט.