יש סדרות שנשמעות כמו הזיה מוחלטת שלא תעבוד לעולם, ובכל זאת מפתיעות ומצליחות כנגד כל הסיכויים. כזו היא "סיינפלד", למשל; דוגמה עדכנית יותר להצלחה מפתיעה שכזו היא "בוג'אק הורסמן", סדרת אנימציה שבמרכזה סוס מדבר שהוא כוכב עבר של קומדיית ניינטיז מצליחה בדיבובו של ויל ארנט. נשמע מופרך, נשמע מטורף, אבל זה עובד.
לצערנו, המקרה ההפוך רווח הרבה יותר. סדרות שעל הנייר נשמע כי יש להן את כל מה שצריך כדי להפוך ללהיט: קאסט מוכשר, רעיון מקורי, פרקים קצרים יחסית, טוויסט מפתיע – ואז, שוד ושבר, מתגלה האמת: מדובר בסדרה איומה ונוראה. לצערנו, ממש לא קשה לחשוב על דוגמאות שכאלה – וכעת נוספה אחת חדשה לרשימה: "עיר הרצח", הפלופ שנטפליקס שחררה ביום חמישי האחרון, בכיכובו של – ניחשתם נכון – ממש אותו ויל ארנט. ככה זה: פעם אתה למעלה, פעם אתה למטה, ופעם אתה הכוכב הראשי של "עיר הרצח". הצד החיובי? מכאן יש רק לעלות.
הקונספט לא ברור, ולכן "עיר הרצח" מקפידה להסביר אותו בפתיח של כל פרק מחדש. ארנט מגלם את הבלש טרי סיאטל, דמות מומצאת לחלוטין עם ביוגרפיה בדיונית, שורות דיאלוג כתובת מראש וכו'. הוא בלש בכיר ביחידה לחקירות רצח במשטרה, ובכל פרק עליו לגלות מי ביצע רצח מופרך (שלושת הפרקים הראשונים כוללים רצח באמצעות בובה, ניסור למוות של שוליית קוסם וזריקת דיסק שפוגע בדיוק בעורק הצוואר). לטרי סיאטל מצטרף בכל פעם שחקן אורח "מפורסם" שעוזר לו לפענח את התעלומה – אבל מה? אותו אורח לא יודע כלום ממה שעתיד לקרות בפרק ולכן צריך לאלתר. הקונספט מבוסס על הסדרה הבריטית Murder in Successville, ועל הנייר זה נשמע כמו רעיון נפלא: שילוב של קומדיה מתוסרטת עם אלתור של שחקנים מוכשרים ומצחיקים נשמע כמו מתכון בטוח ללהיט. למרבה הצער, במקרה הזה העלילה מטופשת מאוד ולא מצחיקה - אבל גם לא מספיק מטופשת כדי לצחוק על כמה שהיא אידיוטית, טווח האלתור של האורחים קטן עד בלתי נראה כי הדמויות המתוסרטות ממשיכות להוביל אותם לאותו סיפור שכתוב מראש, וההומור חיוור. אולי יש לו אומיקרון.
בניגוד לרשימה המסחררת של הכוכבים שעתידים להשתתף בסרטים שנטפליקס מתכננת לשנת 2022, "עיר הרצח" אמנם מתפארת בסלבריטי גסט-סטארז שלה - אך האמת היא שהרשימה שלה כוללת סי ליסטים ומטה. הכוכב הגדול ביותר שמשתתף בסדרה הוא קונאן אובריאן, וזו גם ככל הנראה הסיבה שהוא זוכה לכבוד המפוקפק לככב בפרק הראשון והמאכזב של הסדרה. אחריו מגיעים גם שרון סטון וקומייל ננג'יאני ("נצחיים"), קן ג'ונג ("קומיוניטי", סרטי "ההנגאובר"), אנני מרפי ("שיטס קריק") ושחקן הפוטבול מרשון לינץ', ועצם העובדה שרוב השמות האלה היו צריכים סוגריים שמבהירים באילו סדרות וסרטים השתתפו מבהירה את מידת סלביותם. זה כמובן לא אומר שהם יבצעו עבודה טובה פחות מאיי ליסט אמיתי, אבל זה כן אומר שלא כל שטות שהם יעשו תגרום לנו לעצור הכל וללכת לצפות בהם בערגה.
החדשות הטובות הן שזה משתפר. הפרק הראשון נורא ואיום, הפרק השני נורא ואיו-, והפרק השלישי רק נורא. החדשות הרעות הן שכנראה לא תגיעו אליהם; באופן אישי, במהלך שלושת הפרקים הראשונים נרדמתי בערך שבע פעמים, בלי להגזים, ונאלצתי להריץ אחורה פעם אחר פעם בלי שום רצון להמשיך לצפות (אבל מה לא עושים בשביל המדע). מהרגע שמבינים את התבנית הכל נהיה קצת יותר נסבל, אבל זו בהחלט לא סיבה מספיק טובה להמשיך לצפות ב"עיר הרצח". כנראה שאין מה לעשות; אם זה לא "של מי השורה הזאת" או אדיר מילר, מסתמן כי אלתורים הוא דבר שהעולם עוד לא מוכן אליו. נחכה בסבלנות לאחד שיעשה את זה כמו שצריך.