בשנת 2016 ז'אנר הזומבים נחשב עייף ולעוס; חלפו כחמישים שנה מאז שג'ורג' איי. רומרו הכיר לעולם את הזומבי המודרני ב"ליל המתים החיים", והעולם חשב שהגיע הזמן לתת לזומבים למות ולא לקום לתחייה יותר לעולם - אבל אז הגיע הסרט "רכבת לבוסאן" והוכיח שהספידו את הז'אנר מוקדם מדי. סרט האימה הדרום-קוריאני בבימויו של יאון סאנג-הו נחשב לאחד מסרטי הזומבים הטובים ביותר שנעשו, ובצדק. הוא הראה שלמרות מה שסברו, יש עוד מה לחדש בז'אנר, ושסרטי הזומבים עדיין יכולים להעניק מבט מעמיק וייחודי על החוויה האנושית. כעת הבמאי סאנג-הו מוכיח שעדיין יש לו את זה בסדרה "דין גיהינום" ("Hellbound"), מותחן-דרמה עם נגיעות של אימה שיצא מוקדם יותר החודש בנטפליקס, ובו הוא מראה לנו שיש לו עוד הרבה מה להגיד על האנושות.
הסדרה מבוססת על "וובטון" (webtoon), קומיקס בפורמט דיגיטלי שנכתב גם כן על ידי סאנג-הו. התסריט נכתב על ידי צ'וי קיו-סוק והפרקים בוימו, כאמור, על ידי סאנג-הו. העלילה מתרחשת בעתיד הקרוב, בעולם שבו אנשים מסוימים מקבלים "נבואה" לפיה הם ימותו בקרוב (יש המקבלים אותה ימים, דקות, שניות או שנים לפני שהיא מתממשת) ויישלחו לגיהינום. בדקות הראשונות של הסדרה אנחנו עדים להתגשמות הנבואה שכוללת שלושה שדים ענקיים שמגיעים בדיוק בזמן כדי לשרוף את מקבל הנבואה ולשלוח אותו לגיהינום, לא לפני שהם מתעללים בו באלימות קשה ומדממת במיוחד. הבלש ג'ין קיונג-הון (יאנג איק-ג'ון) חוקר את מותו של מקבל הנבואה כרצח, אך מהר מאוד מגלה כי יש המאמינים שמקור הנבואות הוא אלוהי.
מי שעומד מאחורי האמונה הזאת הוא ג'אונג ג'ין-סו (יו אה-אין, "בחיים", "בערה"), צעיר כריזמטי ומנהיג של כת המכונה "האמת החדשה", שמאמין כי הנבואות הללו הן למעשה מסרים מאלוהים, שמעניש חוטאים ושולח אותם לגיהינום כדי להזכיר לנו לא לחטוא. הכת הזו מגייסת את כוחה של המדיה כדי להעביר את מסריה ומצליחה לבסס לעצמה עוקבים נאמנים, כולל תת-קבוצה של מאמינים רדיקלים שנקראת "ראש החץ", שמנהלים בין היתר וולוגים הקוראים לשיימינג של כל אדם שמקבל את הנבואה ולפיכך מתויג כ"חוטא". כדי להפיץ את אמונתם, חברי "האמת החדשה" משדרים בלייב את מה שהם מכנים "הדגמות", שהן למעשה רגע התגשמות הנבואה. ואם למישהו היה ספק ש"לראות זה להאמין" - אז זה בהחלט עובד להם. ככל שהסדרה מתקדמת והסיפור חושף רבדים נוספים, מתבהר כי השדים ששולחים אנשים לגיהינום הם לא מרכז התמונה, אלא כיצד האירועים הקיצוניים הללו משפיעים על בני האדם.
סאנג-הו כבר הוכיח ב"רכבת לבוסאן" שאם יש דרך טובה להעמיק בטבעו של האדם, הרי שהיא דרך אירועים קיצוניים, בין שמדובר באפוקליפסת זומבים או בשדים ששולחים אנשים לגיהינום. וגם ב"דין גיהינום" הוא מצליח ברגעים מסוימים להיכנס פנימה לתוך החלקים האפלים של האנושות. "דין גיהינום" מעלה שאלות מעניינות על הטבע האנושי, צדק, מוסר, אמונה ודת. מה הופך אדם לחוטא? מה נחשב בכלל לחטא? על אילו חטאים מגיע לנו להיענש? האם כל מי שחוטא הוא בהכרח אדם רע? האם אדם שלא חוטא רק מתוך פחד שיגיע שד וייקח אותו לגיהינום (ולא מתוך הבנה שחטא מסוים הוא עבירה) הוא באמת אדם מוסרי? האם לאדם כזה יש בכלל רצון חופשי, אם הוא מונע מתוך פחד?
ברגעיה הטובים ביותר, "דין גיהינום" היא סדרה שנוגעת בצורה ייחודית באזורים מעניינים הקשורים בחוויה האנושית, כאלה שלא הרבה יוצרים ששים לגעת בהם בשל היותם אפלים או טאבו. היא פילוסופית, לעתים אף נוגעת גם באקזיסטנציאליזם ומעלה שאלות בנוגע למשמעות החיים וחופש הרצון. היא גם מעזה לתת אמירה נוקבת על הדת הממוסדת, שעם כל הרצון הטוב שלה להעניק משמעות לחייהם של אנשים, יכולה מהר מאוד להפוך למוצר לצריכה המונית. "דין גיהינום" מציגה בפנינו סיפור על איך דבר מסוים יכול להפוך לדת ואיך הדת הופכת למוצר שנמדד גם ברייטינג. ומעל כל זה ניצבת שאלה מעניינת נוספת; כיצד דת המקדמת חיים מוסריים נטולי חטא מולידה בעצמה חוטאים, שמוכנים לבצע חטאים בשם הדת והטהרנות? לעתים נראה שהיא מרפררת לברית החדשה, שכן יש נקודות דמיון רבות בין הולדתה של "האמת החדשה" להולדתה של הנצרות, שגם היא התחילה מבחור צעיר וכריזמטי עם מספר מצומצם של מאמינים נאמנים והפכה בסופו של דבר לאחת הדתות המרכזיות בעולם.
ברגעיה הפחות טובים, "דין גיהינום" נמרחת קצת יותר מדי, עם סצנות שוליות שנמשכות יותר מדי זמן וריבוי דמויות שעשוי לבלבל לא מעט. נוסף על כך, יש גם דמויות משמעותיות שנעלמות ללא כל הסבר וסיבה שיגרמו לכם לתהות למה עקבנו אחריהן מלכתחילה, ובהתאם לכך יש גם שאלות שנותרות ללא מענה. חלקה הראשון מעניין אך קיימת בו לא מעט אקספוזיציה איטית שמכינה אותנו לקראת המערכה האחרונה, שהיא בהחלט מותחת במיוחד ומתפתחת לכיוונים מעניינים. אמנם השדים עצמם הם חלק מהותי מהעלילה, אך לא מרכזי בה, והעובדה שהם נעשו בצורה מאוד ממוחשבת מפחיתה מעט מהם. אם הכוונה הייתה שהשדים יהיו מפחידים או מאיימים, אז זה קצת פחות עבד. עם זאת, עדיין יש רגעים שבהם האפקטים מצליחים להיות אפקטיביים. ואם "משחק הדיונון" לא המחישה זאת מספיק, אז כיאה לקוריאנים - גם כאן יש לא מעט אלימות ולא מעט דם והיא בהחלט פחות תתאים לצופים רגישים.
תצוגת משחק בולטת במיוחד היא זו של יו אה-אין, המגלם את המנהיג הצעיר והכריזמטי של "האמת החדשה". אה-אין נחשב לאחד השחקנים הבולטים בדרום קוריאה בשנים האחרונות, שכיכב בין היתר ב"בערה" שהוצג בפסטיבל קאן וקיבל את שבחי הביקורת וב"בחיים", סרט זומבים שיצא בתקופת הקורונה בנטפליקס שגם כן הצליח. הדיוק שבו הוא מגלם את המנהיג המורכב והאניגמטי ראוי להערכה, ואין ספק שנמשיך לראות אותו עוד הרבה בשנים הבאות.
על פי דיווחים בדרום קוריאה, "דין גיהינום" עקפה את "משחק הדיונון" בכך שהפכה לסדרה הנצפית ביותר בנטפליקס העולמית רק יממה לאחר שעלתה בשירות הסטרימינג. בהתחשב בנתונים הללו ובכך שהסדרה משאירה פתח מסקרן להמשך, ניתן רק לשער שתהיה עונה נוספת שכנראה תשבור שיאים נוספים ובצדק.
למרות שהיא לא חפה מפגמים, "דין גיהינום" מציגה נקודת מבט ייחודית, אפלה ומעמיקה על הטבע האנושי שתותיר אתכם עם לא מעט חומר למחשבה.