איזו מלכודת מופלאה נטמנה למבקרי הטלוויזיה: גם סדרה חדשה מבית HBO, גם שיתוף פעולה עם BBC מהסוג שהוליד מוקדם יותר השנה את "להרוס אותך" המשובחת, גם כותרת שגורמת לסדרה להישמע הרבה יותר מטא-טלוויזיונית (ומה מבקרים אוהבים יותר מלראות סדרות טלוויזיה שעוסקות בטלוויזיה) וגם הביאו את לינה דנהאם לביים את פרק הבכורה שלה? אין צורך בעורך דין, אני אחתום מראש על כל מה שתבקשו ממני.
אבל, כאמור, חתיכת מלכודת, כי "התעשייה" - שמשודרת בארץ בהוט, יס וסלקום tv - רק מתחזה לסדרה איכותית, ובלב שלה היא טלנובלה, ואפילו לא טלנובלה טובה במיוחד. הסדרה עוקבת אחרי קבוצת מתמחים צעירים, יפים, מוכשרים, מבריקים ומסורים לחלוטין לעבודתם החדשה בחברת ההשקעות האקסקלוסיבית פירפוינט בלונדון. כל אחד מהקבוצה הזאת - ואל חשש, כולם מגוונים מבחינה אתנית באופן שיגרום גם לתומכי הפי. סי. הגדולים ביותר בעולם לגלגל עיניים - צריך להוכיח למעסיקיו החדשים שהוא עובד ראוי שיניב לחברה רווחים רבים, וכל אחד מהם נושא עמו, משום מה, סוד אפל ונוראי. הרפר, למשל, שרוב הפרק הראשון מוקדש לה ולמעלליה, היא אמריקאית (ולכן כבר זרה למציאות המתוארת בסדרה כיוון ששאר הדמויות והשחקנים הם בריטים ברובם) בעלת עבר מסתורי שמתגלה כאנליסטית מבריקה שתמכור גם את עצמה, רווחתה וגופה כדי לסגור עסקה. אבל היא לא לבד: ישנם גם תיאו וגאס שמתעקשים לא לתת לאווירה התחרותית בפירפוינט להשחית את נשמותיהם, יסמין חסרת המעצורים ורוברט, שאם הבנתי נכון הקונפליקט שלו זה שהוא חתיך מדי ואסרטיבי מדי. ישנם גם בוסים - חלקם איומים ונוראיים ואחרים הם מלאכים משמיים שנשלחו להדריך את המתמחים הצעירים - ולקוחות תובעניים וקאסט שלם של ברוקרים בדרגות שונות של חשיבות ועניין לצופים.
וזה קודם כל מאוד לא מעניין. "התעשייה" דוחסת לפרק הראשון בה גם היכרות מקיפה את הדמויות הראשיות, גם רמזים להמשכי העלילה וגם שתיים-שלוש סצנות של סקס וסמים שיוכיחו לנו, הצופים הנוחים להתרשם, כמה אדג'ית הסדרה הזו. חבר'ה, לא תאמינו, אבל אחרי שעות העבודה, הכלכלנים הצעירים האלה יוצאים למועדונים, צורכים סמי מסיבות, מזדיינים בשירותים או עושים סקס וירטואלי עם מאהבים מזדמנים - דברים ששום סדרה ב-2020 לא מתרגשת מהם אבל "התעשייה" בטוחה שהם פיצוח תסריטאי מבריק ונוקב. תוסיפו לזה משחק עצי עד בלתי קיים של חברי הקאסט (בדגש על הופעתה המוזרה והשתקנית של מייהאלה הרולד בתפקיד הראשי), סצנות שלמות שמוקדשות לאמירה בקול רם של מונחים מקצועיים מתחום גידור ההון או מה שזה לא יהיה ותקבלו בלגן מלא פוטנציאל, אבל כזה שלא מבשיל בשום שלב לכדי סדרה שכיף או מעניין לצפות בה.
ואגב יומרות ומלכודות, בואו נדבר רגע על HBO ולינה דנהאם. הבחירה בדנהאם לבימוי פרק הבכורה של "התעשייה" היא בו זמנית הגיונית אבל גם מופרכת ונטולת הקשר. דנהאם מביימת בכישרון רב את סצנות הסקס - מה ששלה, שלה - ומטעינה את הסצנות הקומיות הבודדות בסדרה במתח וחן. כך, למשל, הרפר נחשפת לשיחה מעליבה ביותר בין שתי קולגות שמתמרמרות על כך שזה לא הוגן שאישה שחורה (עם עגיל באף!) הגיעה לעבוד בחברה כי ברור שיקדמו אותה על פניהן כי היא ענייה מהן ולכן מיוחדת וזכירה יותר מהן. כשהרפר חושפת ששמעה הכל, אחת הבנות מתנצלת בפניה ומבטיחה לה שהיא זו שאמרה את הדברים ה"פחות כלבתיים" בשיחה - פאנץ' שדנהאם הייתה עושה ממנו מטעמים ב"בנות", שלא לומר מקדישה לו פרק שלם. ב"התעשייה", לעומת זאת, זוהי סצנה שלא זוכה לשום פיתוח או התייחסות, מה שגורם לליהוק של דנהאם להיראות יותר כמו גימיק מאשר בחירה מושכלת ושידוך ראוי בין יוצרת לסדרה שמכבדת את כישוריה.
אז למה בכל זאת להביא את היוצרת של אחת הסדרות המדוברות ביותר בעשור הקודם? כי "התעשייה" צריכה לשכנע אתכם שהיא סדרה איכותית. לכן היא מצולמת היטב, מסוגננת לעילא (הביטו, למשל, על השולחנות הקלסטרופוביים של המתמחים לעומת מסעדת הפאר שהרפר נלקחת אליה בפרק הראשון. או הסתכלו על המלתחות החכמות של העובדים הצעירים, שמשדרות בו זמנית תחכום עסקי אבל גם עליבות שכן הן מקשות להבדיל בין מתמחה אחד למשנהו) ומלאת סצנות אגביות שמדגימות את יחסי הכוחות בין הדמויות בלי להתרגש מכך שעצירה כזו עשויה להאט את קצב העלילה.
כל אלה, בשילוב תווי התקן המהודרים של HBO, BBC ואותה לינה דנהאם מסמנים לצופה שהוא חוזה במוצר ראוי, נוקב ואולי אפילו חתרני, אבל ברגע שמקשיבים למה שיש ל"התעשייה" לומר מגלים דממה. זו סדרה ריקנית למדי עם טונים דרמטיים מפוזרים ומגוחכים, ודבר לא מדגים זאת טוב יותר מאשר - זהירות, ספוילר לפרק הראשון - עלילת ההומלסיוּת לוכסן התמכרות לכדורים לוכסן צריכה מוגזמת של רדבול לוכסן התמוטטות רגשית על האסלה לוכסן התאבדות של הארי. הדמות האומללה הזו עוברת ב-50 דקות קשת עלילתית שהייתה מספיקה לעונה וחצי בסדרה מתונה יותר, ולמרות שמספר פעמים במהלך הפרק נראה שהנה, "התעשייה" מפסיקה להתאכזר אל הדמות התמוהה הזו ומעניקה לסבל שלה איזהשהו פייאוף רגשי - זה לא קורה. במקום זאת אנחנו עוברים לסצנות משעממות להפליא בכיכובו של רוברט או נותרים מול הבעת פניה הריקה מתוכן של הרפר.
ייתכן שאפשר עוד להציל את "התעשייה". תסריטאים מדוייקים יותר היו חותכים ממנה כמה דמויות וקווי עלילה ובמאים מושקעים יותר מבחינה רגשית היו מתעקשים להעניק לה איזה ערך מוסף. אבל התיקונים האלה דורשים זמן, סבלנות וצניעות. איזהשהו מבוגר אחראי צריך להיכנס באם-אמא של "התעשייה" ולגרום לה להיראות פחות עצלנית ומפונקת כמו הדמויות שהיא מתארת (ואז מצפה מאיתנו שנחבב) ולהזריק לה קורטוב של ביקורתיות ומודעות עצמית. עד שזה יקרה - אם בכלל, כי ברור ש-HBO לא תמשיך לממן סדרה שתתגלה ככישלון - הסדרה היא חיקוי מושקע אך חיוור ונטול חדווה של דברים טובים יותר שראיתם בעבר.