כמו נשותיו של גואל רצון שראו בו בהתחלה קשיש חביב ומטה, גם אני לא הבנתי על מה כל ההתלהבות מ"הרמון". עוד דרמה ישראלית איטית ומייבשת, שתיקח נושא סנסציוני ותוציא ממנו את כל הכיף, עם הרבה שתיקות ומסדרונות אפורים והתקדמות עלילתית של מטר בשנתיים. אבל כמו נשותיו של גואל רצון שנשאבו אט אט לעולמו, גם אני פתאום גיליתי שאני מכורה. לא יודעת איך זה קרה לי, "הרמון" בהחלט לא סדרה מושלמת, היא מלאה פגמים ואני הכי לא הטיפוס להתאהב בה, אבל הי זה גם מה שתהילה חשבה על שבתאי בהתחלה ועכשיו היא שוכבת על הרצפה מחזיקה ברגליים שלו וצועקת "מה רק 8 פרקים?! איך כבר נגמר?? מה אני אמורה לעשות עם ימי חמישי שלי מעכשיו??? אל תלךךךךךך!"
הנכס העיקרי של "הרמון" הוא לא הסיפור המציצני, או האמוציות העזות, ואפילו לא הדמויות והיחסים ביניהן. "הרמון" היא פשוט סדרה מותחת. כמו "נמלטים" הכיפית בזמנו, היא מציגה לנו ניסיון הימלטות מכלא - כלא פסיכולוגי - שעובר דרך שלל תכסיסים מסוכנים ששוב ושוב נכשלים ברגע האחרון. אנחנו נדבקים למסך פשוט כי אנחנו מתים לדעת אם הטריק עם המברג והמפית יעבוד הפעם, לפני שהסוהר הרשע יגלה שהאסיר לא בתא שלו כי הכרית מונחת הפוך. זה עובד בעיקר כשהסוהר הוא הדמות הראשית, וכלי הנשק שלו הוא בערך כל מילה שיוצאת לו מהפה - מה שמבטיח שבכל רגע ורגע תזדחל עלינו אימת-ההיתפסות.
אפשר היה, כמובן, להפוך את הרמון ליותר ממה שהיא, "סתם" מותחן ארוטי וממכר. במתכונתה הנוכחית, היא סידרה לנו שחמט די ברור של טובים ורעים, כשהיא מציגה את הנבל הראשי שלה שבתאי בתור אנומליה חד פעמית של ניצול פסיכולוגי ואת כל שאר הדמויות כקורבנות שלו. זה עובד כשרוצים לספר סיפור ספציפי על אדם רשע ספיצפי, אבל אז מה אנחנו לומדים בה על עצמנו, על החברה שבה אנו חיים, על היחסים שלנו עם הזולת? אם שבתאי פסיכי, מה אכפת לציפור, ואיך זה משפיע על האזרח הנורמטיבי שלגמרי במקרה לא חי עם 90 ומשהו נשים וילדים ולא אונס את הבנות שלו? זה לא, וזו המשמעות של מותחן מבדר, הוא לא מאלץ אותנו ללמוד כלום. אבל תארו לעצמכם שבאותה "הרמון" שאנחנו מכירים ואוהבים, היו הטריקים הפסיכולוגיים של שבתאי חוזרים על עצמם - בגרסה מוקטנת - גם ביחסים נורמטיביים של דמויות "טובות". לא כשאבישג הממושמעת כופה על שאר הנשים את הכללים שלו, אלא מבחירה חופשית לגמרי של דמויות שאף אחד לא שטף להן את המוח, דמויות שהן לגמרי כמונו. ותארו לעצמכם שגם הן היו מבצעות מניפולציות קטנות, משחקי כוח זוגיים, שיראו לנו שבעצם בכל אחד מאיתנו יש שבתאי קטן, לכל אחד מאיתנו יש אינטרסים, גם כשנדמה לנו כשאנחנו פועלים ממקום נקי. תחשבו איזו עוצמה הייתה מתווספת ל"הרמון", אם היינו צופים בה ושונאים את שבתאי, ובמקביל מגלים שבכל מערכת יחסים רגילה יש מרכיב אפל של ניצול, וששבתאי אולי פסיכי שצריך לעוף לכלא, אבל גם לנו יש אחריות לבדוק את עצמנו כל הזמן. או אז הייתה "הרמון" בוקעת את הסיווג הצהוב שלה וממצבת את עצמה כיצירה חשובה ומשפיעה.
עוד פספוס של "הרמון" היה בהדחקה התרבותית שלה. הסיפור המקורי של גואל רצון הכיל, בין השאר, גם אלמנט עדתי ודתי. רצון האשים את הממסד בכך שמנע ממנו לממש מנהג מקובל בתימן, נישואים לנשים רבות, וראה ברדיפה אחריו כפייה אשכנזית. גם בנו יגאל הצהיר החודש בראיון ל"ידיעות אחרונות" ש"אם אשכנזים אוסרים על פוליגמיה זה לא חל עלינו. בתימן חיו ככה. באו הנה עם ארבע נשים. פתאום עכשיו אתה אומר לי שאסור?". בסרט הדוקומנטרי על הקומונה של רצון הנשים גם מדברות על רצון בתור המשיח, ב"הרמון" לעומת זאת הן מדברות על נבואת "המתיר", מונח מומצא וסטרילי בלי קונוטציה דתית ספציפית. האווירה של "הרמון" היא מאוד ניו-אייג'ית, רוחניות סמלית וכללית כזאת, לא חשוב מאיזו עדה. בתקופה של תרבות הפי.סי הבחירה ברורה - היוצרים רצו להתחמק מהאשמות בגזענות, בהצגה שלילית של מזרחים, בהכללות. אולי הם גם רצו סיפור אוניברסלי יותר, שאפשר למכור לאמריקאים אחר כך, שלא צריך להיות ישראלי או יהודי כדי להבין. אבל זה מרגיש בעיקר חסר שיניים, לגשת לסיפור כל כך קשה עם כל האונס והגילוי עריות ואז להדחיק מתוכו היבט כל כך משמעותי שלו - שמושא ההשראה של הסדרה בעצמו השתמש בו כהצדקה למעשיו. האם סוגיות כמו מעמד האישה בעדה התימנית או הקונפליקט בין הממסד האשכנזי למסורות מזרחיות לא ראויות לביקורת חברתית? או לפחות להתייחסות?
אבל גם אם "הרמון" פספסה כמה צמתים מעניינים בדרך, היא עדיין אחת הסדרות היעילות והמהפנטות שהיו כאן לאחרונה. לא מתמהמהת, נותנת בראש - בום, נכנסת עיתונאית לבית, בום, תקווה מתה, בום, תמר בורחת ונתפסת - ומשאירה אותנו בכל פרק עם הלשון בחוץ בקליף-האנגר מטלטל (שאחריו מתחיל מיד תקציר הספוילר לפרק הבא כמובן. לא יכולתם לשים דיליי של שנייה וחצי לפני הטיזר בסוף הפרק, או סתם לשמור קצת מידע לעצמכם? יורם טולדנו רק הרגע אמר "אימא שלך חולה, מאיה" ופוף, "בפרק הבא: ההלוויה של תקווה!" לא הכול צריך לגלות, אתם יודעים. תלמדו משבתאי איך להיות קצת מסתוריים). טוב יעשו תסריטאי הדרמה בארץ אם ילמדו מ"הרמון" ויגבירו גם הם קצת את הקצב והמתח, כי צילום אפלולי וקלוזאפים הרי-גורל כבר מזמן לא עושים לנו את זה. ואם "הרמון" חלילה לא תמשיך לעונה שנייה (ליגאל רצון יש כבר שלוש חברות, קדימה לעבודה!) נשמח לקבל סתם עוד פסיכופתים מצמררים ותחושות רדיפה ומינימום שש השתנקויות אימה לפרק. מה לעשות, כאלה אנחנו לפעמים. מזוכיסטים.