שלושה שמות מושכים את העין בפתיח היפהפה של "סיפורה של ליסי", המיני-סדרה החדשה של אפל TV פלוס. הראשון הוא סטיבן קינג: הסדרה מבוססת על ספרו, ובכך מצטרפת למועדון היצירות שנעשו בהתבסס על ספריו של קינג, יחד עם קלאסיקות קולנועיות כמו "קארי", "הניצוץ" ו"חומות של תקווה" (למרות שבגזרת העיבודים הטלוויזיוניים לספריו, התוצאה בדרך כלל יותר מתנדנדת). השני הוא שמה של ג'וליאן מור: מור היא אחת השחקניות ההוליוודיות הטובות שעובדות היום, ורוב הזמן היא הופכת גם את היצירות הבינוניות ביותר בכיכובה לשוות צפייה בזכותה. השלישי, שמוכר משמעותית פחות מהשניים הראשונים, הוא פבלו לריין - במאי צ'ילאני מהולל, שעבר מבימוי סרטי איכות במולדתו להוליווד, שם הספיק להביא לנטלי פורטמן מועמדות לאוסקר על סרטו "ג'קי". כל השמות הנ"ל יכולים לעורר רמה מסוימת של ציפייה, אבל האם הסדרה עצמה עומדת בהם? אם לשפוט לפי שלושת הפרקים הראשונים: חד משמעית, כן.
"סיפורה של ליסי" עוקבת אחרי - אתם יושבים? - ליסי, אלמנתו של סקוט לנדון, סופר מצליח (קלייב אוון) שנרצח ע"י מעריץ. לליסי יש לא מעט על סדר היום: אחותה מתמודדת נפש, ובעלה המנוח כנראה חשב שזה חמוד לשחק איתה "חפש את המטמון" מבעד לקבר, כשאחת ליום היא מוצאת ברחבי ביתה רמזים שהשאיר לפני שמת. מעבר לכל זה, מעריץ פנאט ומעורער של סקוט רודף אחריה. למה? ובכן, במרתף ביתה של ליסי מסתתרים כתביו של סקוט, כולל יצירות שלא פורסמו, שרבים היו רוצים שיראו אור יום - למרות סירובה של ליסי.
ראשית, חשוב להבהיר: מדובר בסדרה מפחידה. לעיתים היא הולכת על ההפחדות הפשוטות יותר, עם מופעי אלימות גרפית שיכולים לגרום גם לצופה הקשוח ביותר להסיט מבטו מהמסך, או לצפות במתרחש מבעד לאצבעותיו (למעשה, כבר ברבע השעה הראשונה של הסדרה מתרחשת סצנת חיתוך עצמי מזוויעה למדי). אבל, כאמור, קל להפחיד עם נהרות של דם, וחיתוך ורידים ואלימות מדממת הם אירועים עוכרי שלווה בהגדרתם. "סיפורה של ליסי", לעומת זאת, מצליחה לעכור שלווה גם ברגעים בהם אחת הדמויות חותכת לעצמה משולש פיצה ואוכלת אותו ברכב.
ראוי לזקוף זאת בראש ובראשונה לזכותו של לריין הבמאי. "סיפורה של ליסי" מתעדפת אווירה על פני עלילה, וחלק ניכר מהזמן הצופה צריך לעבוד שעות נוספות בפענוח המתרחש מולו. בפרקים הראשונים ישנן סצנות שקשה להבין בדיוק מה הן משרתות, אם אנחנו רואים את ההווה, את העבר, או שמדובר בכלל בחלום שאחת הדמויות חולמת. בסדרות מסוימות, האניגמטיות הזאת יכולה לשעמם, להעיק, אפילו להרתיע מספיק כדי שהצופה יחליט שאין לו זמן לשטויות האלה. תחת פיקודו של לריין, האניגמטיות הזאת מהפנטת. חלק גדול מזה רשום גם לזכותו של הצלם דריוס קאנג'י, אחד הצלמים העסוקים בהוליווד. ישנן סצנות מזוויעות מספיק כדי לגרום לצופים אלו ואחרים לעצום עיניים ולשאול "נגמר כבר?!", אבל הצילום של קאנג'י גורם לרגעים האלה להיראות מספיק טוב כדי שנוכל לחשוב פעמיים ולתהות אם באמת כדאי לפספס אותם.
מעבר לזה, "סיפורה של ליסי" נשענת על אישה אחת שהופכת את הצפייה בה לאירוע ששווה להניח לטובתו את הטלפון בצד: מור, זוכת כל פרס אפשרי בשלושים השנים האחרונות, אחת הג'ינג'יות האהובות בתולדות הוליווד וכוכבת המיני-סדרה (עליה היא גם חתומה כמפיקה). מור נושאת את הסדרה על כתפיה, וגם ברגעים הסתומים ביותר שלה, היא מעוררת הזדהות ואמפתיה. "סיפורה של ליסי" היא עוד יצירה של קינג על עולמו הסבוך של מספר הסיפורים - רבות היצירות שלו, כמו "הניצוץ" או "מיזרי", שעוסקות בעולמו הפנימי של סופר בן-דמותו של קינג - אבל הפעם, במקום להתמקד באיש שכותב, "סיפורה של ליסי" מתמקדת באישה שלצדו, ובמחיר הנפשי שמשלמת מי שחיה עם אדם שמתפרנס מחשיפת נפשו על הדף. מור מגלמת את האישה הזו בחן ובתועפות של אינטליגנציה, ובנוכחות חד פעמית.
היא לא לבדה: בסדרה משתתפות גם ג'ניפר ג'ייסון לי וג'ואן אלן בתפקיד אחיותיה של ליסי (ליסי מגולמת ע"י זוכת אוסקר, האחיות שלה מגולמות ע"י שתי שחקניות שהסתפקו במועמדות). אלן, האחות שאוהבת לחתוך את עצמה, נכנסת לנעליה של מתמודדת נפש בכישרון רב, והשנייה, ג'ייסון לי, מאזנת את הטירוף הספק-על-טבעי שמתרחש שם באנושיות והומור חיוניים. מנגד, שלושת הגברים המשניים לא נותנים פייט הגון במיוחד לשלוש הדיוות: אוון מגלם את המנוח בפלאשבקים וזיכרונות בצורה שאולי מבהירה למה לליסי להתאבל עליו כל כך, כי מדובר בגבר שווה, אבל לא הרבה מעבר לזה; דיין דיהאן ("כרוניקה בזמן אמת") קריפי מאוד, אבל לא אנושי במיוחד - מה שאולי משרת את הדמות לטווח הארוך; ורון סייפס ג'ונס (אבא של רנדל מ"החיים עצמם") מסתורי ומסקרן, אבל לא קיבל בינתיים סחורה שווה במיוחד כדי שיוכל לעבוד איתה כמו שהוא יודע.
"סיפורה של ליסי" היא מתוצרי האימה האלה שאוהבים להפחיד מהפנים החוצה. האימה האמיתית בסדרה היא זאת שמתרחשת בתודעה של הדמויות שלה, והבימוי והמשחק הופכים את כל מה שמתרחש בין האוזניים של הדמויות למלחיץ הרבה יותר מכל פצע מדמם שמוצג בה. זו לא צפייה קלה, ומי שנרתעים מפגיעה עצמית ודימומים גרפיים מוטב שיתרחקו מהסדרה הזאת, אבל חובבי הז'אנר - בין אם מדובר באימה איכותית ובין אם מדובר ביצירות בכיכובן של שחקניות זוכות פרסים שהבמאי שלהן מתייחס אליהן כמו מלכה - ימצאו ב"סיפורה של ליסי" אובססיה טלוויזיונית ראויה במיוחד.