הז'אנר קיים בשביל הישגים כמו "המהפנט מבוכנוואלד"

"המהפנט מבוכנוואלד" מציעה חוויית צפייה שכבר לא מקבלים מסרטי שואה דוקומנטריים: סיפור על אישיות בכירה שאי אפשר למצוא בגוגל. שי פוגלמן, יוצר הסדרה שעלתה ב-yes דוקו לרגל יום השואה, מספר עוד בתחילתה שלא נותרו כמעט תיעודים של ד"ר אדווין קצן-אלנבוגן - בעברית פורסמה עליו רק כתבה אחת, ואין עליו שום עדות בארכיון "יד ושם". כל הדברים שייחשפו בשלושת הפרקים שיבואו אחר כך, ויש הרבה כאלה, הם תוצאה של עבודת תחקיר יסודית, מעמיקה ואפילו מרהיבה. נדמה שאין ארכיון בעולם המערבי שפוגלמן לא עבר לגור בו לתקופה מסוימת.

מי שבטוח יברך על היעדר התיעודים של אדווין קצן-אלנבוגן הוא האיש עצמו: רופא שהיה מחלוצי המחקר הפסיכיאטרי, מרגל, נוכל ומהפנט שהפך ליהודי היחיד בהיסטוריה שהורשע בביצוע פשעי מלחמה נאציים. במהלך אותו משפט הוא ניסה להסתיר את פניו מהמצלמות - היחיד שעשה זאת בקרב הפושעים הנאצים שנשפטו לצדו - וזו אנטיתזה מוחלטת לסרטי הקולנוע שבהם השתתף בעצמו לפני כן, כשהוא אף משמש השראה לכמה נבלים בדיוניים מאותם ימים. כי מי לא ירצה לבסס נבל על האיש הזה, שבעת שחרור בוכנוואלד דווקא תועד עם היקפי גוף נדיבים. שורדי המחנה, שהם בין היחידים שמתראיינים בעברית לסדרה של פוגלמן, מאשרים שלא ראו אותו בחיים.

למעלה מ-80 שנה אחר כך, "המהפנט מבוכנוואלד" מוכיחה שעדיין יש טעם בסרטי שואה תיעודיים. יותר מזה, בשביל הישגים עצומים כאלה הז'אנר קיים - ולא בכדי הסדרה זכתה בפרס התחקיר של פסטיבל דוקאביב האחרון, שם הוקרנה בגרסת סרט תחת השם "הסתגלות לאפלה". הקריינות של פוגלמן אומנם נמסרת בגוף ראשון צופית גרנטי, שלרוב מעורר רתיעה, אבל היא מנוסחת בשפה יומיומית יחסית ודווקא מסייעת לכל המסע הזה להיות נגיש בהרבה מדוקו השואה הממוצע. נגד כל הסיכויים, היא אפילו מצליחה לאגד את הפרשה ושלל סעיפיה לכדי יצירה עם המון חמלה. רק הסוף הנודניקי של הסדרה, עם הניסיון הצולע לקשור אותה לימינו אנו, פוגם בחוויה.