"אחרי חצות: הסוד הכי שמור בעיר" שודרה לאורך השבוע, בשלושה ערבים עוקבים, בערוץ yes דוקו. היא התפרשה והתמתחה לכל הכיוונים כמו בשביל להצהיר על חשיבותה, על היותה סדרה שאיננה רק, נאמר, איכותית אלא בעלת משקל סגולי גבוה בתרבות. ואפשר בהחלט להבין איך התקבלה ההחלטה לשדר אותה כמו ששידרו אותה: "אחרי חצות" מגוללת את סיפוריהן של כמה מהנפגעות והמתלוננות נגד אלון קסטיאל, איש עסקים ובליין (שזוכה שוב ושוב לתואר הסקסי "יזם נדל"ן"), שבמשך שנים הטריד ותקף מינית נשים שבילו במועדוני לילה תל אביביים, חלקם הגדול בבעלותו.
שלב אחר שלב, "אחרי חצות" ממפה את זירות הפעולה של יורש אימפריית הריהוט היוקרתית ואת שיטות הפעולה שלו, ולאחר מכן היא ממשיכה גם ומתארת את מה שקרה לנשים שנפגעו ממנו ביום שאחרי, וביום שאחריו ובימים, החודשים והשנים שבאו לאחר מכן. הסדרה מלווה את המתלוננות - שמתראיינות רובן בפנים גלויות ותוך מסירה מדוקדקת של פרטים ביוגרפיים - כשאחת אחרי השנייה הן מגלות שלא היו לבדן ושיש עוד נשים שנפגעו כמותן. היא עוקבת אחר תהליך ההתלבטות, קבלת ההחלטה להתלונן, החקירות, בניית התיק המשפטי של הפרקליטות ובסופו של דבר גם משפטו של קסטיאל וגזר הדין שנקצב לו - ארבע שנים ותשעה חודשים של מאסר. אישומי האונס נגדו - נגנזו. הטענות בדבר שימוש בסמי אונס - נמחקו ונעלמו. 14 תלונות רשמיות הוגשו נגד קסטיאל (המשטרה מספרת שהיו יותר מ-30 עדויות נוספות שלא הבשילו לכדי תלונה), אולם רק ארבעת המעשים הללו - ניסיון אונס, מעשה מגונה בכוח, מעשה מגונה והטרדה מינית - שולבו בסופו של דבר בפסק הדין.
אם הפסקה האחרונה גורמת לכם לרצות לצרוח מרוב תסכול - יופי, זה בדיוק מה ש"אחרי חצות" רוצה שתעשו. היא רוצה שתתעצבנו נוכח אוזלת היד של מערכת המשפט, שאיננה ערוכה בשום צורה להכיר בדקויות של תקיפות והטרדות מיניות, או כלי התקשורת הגדולים שסירבו לפרסם את מעשיו של קסטיאל כי חששו מתביעת דיבה מצד הגבר הצעיר, המקושר והעשיר הזה. וכל אלה כוונות ראויות מאוד. עצבים הם דרך יעילה מאוד למשוך את תשומת הלב הציבורית, שגם ככה נמשכה בחודשים האחרונים לעוד ועוד ועוד ועוד מקרי תקיפה, הטרדה, אלימות ואונס של נשים על ידי גברים שפגשו בסיטואציות שונות בחייהן.
"אחרי חצות" ואווירת האירוע הטלוויזיוני בה שווקה לצופים, הייתה אמורה להיות כליא הברק של השיח הציבורי על הטרדות - היא הייתה אמורה להדהד את הדיונים אודות ההטרדות המילוליות של ארז דריגס ואת הרשעתו המחודשת, החמורה יותר, של משה איבגי. היא אמורה להזכיר את התקיפה המינית של בת ה-13 במלונית הקורונה שהובילה לאישום מוחלש של בעילה אסורה בהסכמה נגד התוקף, לזעוק את זעקת האונס הקבוצתי באילת, את אישומי האונס נגד הצעירים בקפריסין, את ניסיון הרצח של שירה איסקוב, את הרצח של מיכל סלה, את אונס בת ה-10 בדרום הארץ ואת ואת ואת. את כל האירועים מצמיתי הנפש ומרתיחי הדם שנמצאים בחודשים האחרונים בלב ליבו של השיח הציבורי. ובכל זאת, "אחרי חצות" לא מצליחה. מוקדם לקבוע את התהודה שתהיה לה בעתיד, אבל בכאן ובעכשיו, ונוכח הפוטנציאל החשמלי כמעט שיש בה - משהו ב"אחרי חצות" לא לגמרי עובד.
נפריד ונגיד כבר עכשיו: הנושא חשוב מאין כמוהו. הוא סופר-רלוונטי נוכח הפרעת הקשב הקולקטיבית בישראל, שנותנת לנו לחשוב, כחברה, לא יותר משבוע על כל סוגיה מוסרית וחברתית. אבל גם במנותק מהצייטגייסט - ושלא נטעה, ישראל ככל הנראה תמשיך הלאה מ"טרנד" האלימות המינית, כלומר מהרגשות העזים שמופעלים בחודשים האחרונים נוכח פרסום סיפורים על פגיעות מיניות - זהו סיפור בעל משמעות, ערך ולקח עבור חלקים נרחבים מהאוכלוסיה - נשים וגברים גם יחד. וזו גם נקודת התורפה של "אחרי חצות": אותה חשיבות, אותו ניסיון להעמיד מסמך שהוא קודם כל חינוכי, ערכי, מלמד ומזהיר, על חשבון הסיפור שהיא מספרת ועל חשבון העשייה הטלוויזיונית. ומדכא לומר את זה, אבל לפרקים "אחרי חצות" נראית ונשמעת כמו תשדיר שירות. ומבאס עוד יותר: כמו טוטוריאל. כמו מדריך למותקפת.
שכן "אחרי חצות" נפתחת אולי ברצף התפייטויות על החירות וההנאה שבחיי הלילה (תיאורים ליריים של מועדונים זה ז'אנר שגורם לי, אישית, לרצות להשליך את עצמי מהגג) - אך היא אינה סדרה על חיי לילה. היא מתארת את שיטות הפעולה של עבריין סדרתי - אך היא איננה סדרת פשע אמיתי כיוון שאין בה באמת תעלומה אלא רצף של פתרונות. היא מדברת על שיקום, החלמה ותביעת צדק - אך גם אלה איננה נושאיה המרכזיים, אלא יותר מילות מפתח שנכנסות תחת מטרייה גדולה ומבלבלת לצפייה. ושלרגע לא ישתמע פה כאילו זו סדרה על אלון קסטיאל - ממש ממש לא. קסטיאל הוא הציפוי המוכר והבוהק שעוטף את "אחרי חצות", אך נוכחותו בסדרה משנית כמו עננה הולכת ודועכת של ריח רע.
מה שכן יש ב"אחרי חצות" זה הסברים ופרשנויות. כל עדות שנמסרת בה - בין אם של אישה שהותקפה על ידי קסטיאל, של שוטרת מצוות החקירה, של הפרקליטה בתיק נגדו או של אחד מהמומחים שתפקידם לתאר את סצנת חיי הלילה ולהנגיש אותה לצופה הלא בקי - מלווה מיד בפרשנות נוספת. טענותיה מוסברות שוב ושוב, מלוות באילוסטרציות פשטניות (תיקי חקירה צבועים אדום, שמוחשכים ומתעמעמים בכל פעם שמסופר על תלונה שנסגרה או הוצאה מכתב האישום) ובמוזיקה דרמטית. זה גורם ל"אחרי חצות" להיראות כמו סדרה שלא לגמרי סומכת על צופיה, שמעדיפה להגיד ולהראות באופן מפורש בלי לתת לצופה לחבר בעצמו את הנקודות. להבין בעצמו כמה מתסכל וכפוי טובה הוא תהליך ההחלמה ותביעת הצדק אחרי פגיעה מינית.
והמתסכל באמת הוא שחומרי הגלם שלה מצוינים. הנשים שנפגעו מקסטיאל ומרואיינות לסדרה - שרי גולן, זהר להט, עירד מרציאנו צייגר, מיטל כהן ומיכל לויט - הן מרואיינות מופלאות, מהסוג שכל עיתונאי היה אסיר תודה לקבל. הן חדות אך רגישות, מיודעות ומנוסות אבל גם כנות להפליא בלי שדבריהן יראו לרגע כאילו לא אותנטיים. אך הן לא ממש מוקד הסדרה כמו שהן מקרי מבחן. הן מספרות את סיפוריהן, אבל הסיפורים האלה לא צוברים שום אפקט רגשי משום ש"אחרי חצות" מזדרזת מיד לפרש אותם מבחינה משפטית, רפואית, פסיכולוגית וכו'. אם סיפרת שהכרתך התערפלה למרות שצרכת כמות נמוכה יחסית של אלכוהול - הנה צץ מומחה שיסביר את השפעותיו האפשריות של סם אונס. סיפרת על התסכול שחשת נוכח סגירת החקירה שלך? הופ, הנה פרקליטה שתסביר אילו קשיים עלולים להתגלע בהוכחה של תלונה מהסוג הזה. שלא במפתיע, הרגעים האפקטיביים ביותר בה הם אלה שמשחררים לרגע מהטון הפדגוגי, ונותנים למתלוננות לחלוק את חוויותיהן ורגשותיהן.
"אחרי חצות", אם כך, איננה סדרה על איך זה מרגיש לעבור תקיפה מינית ראשונה ואז הדים אינסופיים שלה לאורך תהליך החקירה והמשפט ("אני נאנסת 24/7", נאמר בה בהשלמה ובכאב לקראת סופה), אלא על איך זה, נקודה. זו כרוניקה של הגשת תלונות אודות פגיעה מינית שמסכמת את השינויים המרכזיים שחלו בנושא בעשור האחרון. היא מסבירה שאם כלי התקשורת הממסדיים לא ירצו להסתכן - הגופים העצמאיים וקבוצות הפייסבוק יתעקשו להמשיך ולפרסם. היא מסבירה איך עובד עימות ומה כדאי לומר בו. היא מסבירה איך מנוהלים הקשרים בין המתלוננות לפרקליטות. היא מציגה את עלייתן של העמותות העצמאיות הפועלות למען שלומן ובטחונן של הבלייניות ואת המחאות שנערכות מחוץ לבתי המשפט בהם מונפים שלטי "מאמינה לך".
כל אלה הם דברים שאכן לא התקיימו - בטח שלא בעוצמה כזו - לאורך שנות פועלו של קסטיאל. ושוב, במובן הזה, "אחרי חצות" עושה שירות חשוב: היא מעבירה את צופיה קורס מפוזר אך יעיל ומזורז בפרקטיקה הזו, במנגנון הציבורי להתמודדות עם פגיעה מינית. אבל חשיבות לחוד ואיכות טלוויזיונית לחוד, ולצערי, במדד השני - "אחרי חצות" לא קולעת.