מייק פלאנגן הפך בשנים האחרונות לאחד הבמאים הבולטים בז'אנר האימה, בזכות סרטים כמו "שקט" ו"הסיאנס 2", וסדרות כמו "מי מתגורר בבית היל" ו"מי מתגורר באחוזת בליי". פלאנגן, שכותב ומביים את רוב יצירותיו ואף עורך לא מעט מהן, ידוע כחובב סטיבן קינג (הוא עיבד למסך הגדול את ספרו "דוקטור סליפ") שלמד מסופר האימה כלי חשוב שיוצרי אימה רבים זנחו, או שכחו, עם הזמן. הוא למד כיצד להשתמש בז'אנר כדי לספר סיפור על החוויה האנושית, על כל גווניה. "בית קברות לחיות" של קינג, לדוגמה, הוא לכאורה סיפור אימה על בית קברות מסתורי שמחזיר אנשים לחיים, אבל הוא למעשה סיפור על מוות, אובדן ואבל. בהתאם, "מי מתגורר בבית היל" של פלאנגן הוא סיפור על בית רדוף שהוא למעשה דרמה משפחתית נוגעת ללב.
בשנים האחרונות פלאנגן מחזיר עטרה ליושנה ומוכיח שאימה לא חייבת להיות רק בידור שמספק הקפצות והפחדות, אלא כלי כדי לספר סיפור מעמיק ומעורר מחשבה ורגש, שנשאר עם הצופה הרבה אחרי כותרות הסיום. בין סרטי אימה הוליוודיים רבים שמתמקדים רק בפן הבידורי של הז'אנר, פלאנגן בולט יותר מתמיד ביצירותיו המפחידות ובמקביל גם נוגעות ללב ומעוררת מחשבה. והוא עושה זאת בהצלחה רבה גם ביצירתו האחרונה - "טקס חצות" ("MIdnight Mass") שעלתה בסוף השבוע האחרון לנטפליקס.
הסדרה, שכוללת שבעה פרקים, מתמקדת בקהילה קטנה, שקטה ומבודדת של אנשים המתגוררים באי קרוקט. יום אחד מגיע לאי כומר חדש ומסתורי, ובמקביל מתחילים להתרחש אירועים שונים ומשונים שמערערים את תושבי האי: חתולים מתים שמופיעים על החוף ביום בהיר, נערה משותקת שחוזרת ללכת ושינויים כאלה ואחרים שעוברים על התושבים, שלא נחשוף כדי להימנע מספוילרים. אך ככל שעובר הזמן, לא ברור מאיפה מגיעים הניסים האלה, והאם יש מחיר שמישהו יצטרך לשלם עליהם.
"טקס חצות" הוא פרויקט שקרוב לליבו של פלאנגן, שיצר, כתב וביים את כל פרקיו. הוא עבד עליו במשך שנים וחיכה לרגע הנכון להוציא אותו לפועל. למעשה, שנים לפני שהסדרה צולמה, הוא כבר דאג להכניס את הסיפור ליקום הקולנועי הפלאנגני בדרכים שונות. בסרטו "שקט" מ-2016, הגיבורה היא סופרת שעובדת על הספר הבא שלה, לאחר הצלחתה של ספרה הקודם שנקרא "טקס חצות". גם בסרט "המשחקים של ג'ראלד" שיצא ב-2017, אותו ספר מופיע בתפקיד אורח על מדף בחדר השינה.
אין ספק שפלאנגן עבד על הסדרה לאורך זמן. התסריט מרגיש מגובש - הדמויות כמו גם העלילה - והסיפור מסופר בשבעה פרקים שאורכם כשעה כל אחד, בדיוק הזמן שנדרש כדי לספר אותו. ייתכן שהפרק האחרון קצת ארוך מדי, אבל עדיין מדובר בסיפור שמתפרס יפה במשך שבעה פרקים מבלי להרגיש שהוא נמרח יותר מדי. עם זאת, חשוב להדגיש שמדובר במותחן אימה שנבנה לאט ובזהירות, וייתכן שידרוש קצת סבלנות מצופים שרגילים לסיפורי אימה קצביים יותר ורוויי הקפצות. לכן חשוב להבהיר: ב"טקס חצות" יש בהחלט יותר דיאלוגים מהקפצות מפחידות. אבל תסמכו על פלאנגן שיודע כיצד לתגמל את הצופים הסבלניים, ואין ספק שהסבלנות כאן משתלמת. הוא משתמש בידע הנרחב שלו בז'אנר כדי לבנות סיפור אימה שמתפתח בהדרגתיות מפרק לפרק, אבל במקביל משרה אווירה קריפית ומותחת שתגרום לכם להרגיש חוסר נוחות לכל אורך הצפייה, מהסוג הטוב שכל חובב אימה יידע להעריך.
אבל כאמור, אף סיפור אימה של פלאנגן הוא לא באמת סיפור אימה וגם "טקס חצות" עושה שימוש מתוחכם ויפה בז'אנר כדי לספר סיפור שהוא הרבה מעבר לסיפור אימה על "טוב" ו"רע". "טקס חצות" מתעסקת בדרכים שונות בנושאים שונים, שהם חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית: אמונה, מוות ומשמעות החיים. פלאנגן גם יודע שאין כמו סיפור אימה על-טבעי כדי לספר סיפור על מה הופך אותנו לאנושיים ומתי אנחנו מפסיקים להיות בני אדם. יש שיגידו שהעיסוק בנושאים האלה ביצירתו של פלאנגן הוא יותר מדי בטקסט ופחות בסאבטקסט, אבל אין בושה ביצירה שרוצה לדבר באופן גלוי וללא הרדמה על נושאים שלרבים קשה לבלוע. פלאנגן חוקר נושאים כמו אמונה וכיצד היא משתנה מבעד לעיניהם של אנשים שונים, כמו נוצרים, מוסלמים, אתאיסטים ואנשי מדע, והוא גם לא חושש לבקר את הדת המאורגנת, כמו גם להראות את צדדיה היפים - כפי שהוא לא חושש לחקור את הצדדים היפים של האנושות ובמקביל לחשוף את הצדדים האפלים שיכולים להיות בנו. "טקס חצות" מתעסקת לא מעט בגבולות הדקים שבין אהבה לשנאה, אמונה וחוסר אמונה, אנושיות וחוסר אנושיות, והוא עושה זאת בצורה שהיא לא רק מבדרת בפן האימתי שלה, אלא גם מעוררת מחשבה ואף מרגשת.
אמנם "טקס חצות" היא לא חלק מאנתולוגיית "מי מתגורר", אבל בסדרה יש את טביעת האצבע של פלאנגן ונקודות דמיון אמנותיות. עם זאת, יש בה גם משהו שונה לגמרי, כך שכדאי להגיע עם ציפיות למשהו קצת אחר. ב"מי מתגורר בבית היל" אחד הפרקים נעשה כמעט כולו בשוטים ארוכים ללא עריכה, שדרשו הכנה מייגעת מראש ובניית במות מיוחדות באולפן שאיפשרו לשחקנים לעבור בסטים שונים באופן חלק, מבלי לעצור את המצלמה. ולמרות שהתוצאה הייתה פרק לא פחות ממופתי, פלאנגן נשבע שהוא לא יעשה זאת שוב, בשל הקושי והלחץ הנלווים לצילום מסוג זה. רק שב"טקס חצות" הוא מראה שלא זנח את זה לחלוטין, והצופים יכולים ליהנות באחד הפרקים מסצנה שצולמה כולה בשוט אחד, שנמשכת כ-7 דקות.
טביעת האצבע של פלאנגן ניכרת אפילו בבימוי, וביכולת שלו להביא את השחקנים שלו לקצה בצורה שהיא גם מטרידה כשצריך וגם מרגשת. צוות השחקנים עושה עבודה מצויינת, כסדרה שמבוססת יותר אנסמבל מאשר גיבורים יחידים שמובילים את העלילה. תמיד כיף לחזור ולראות על המסך כמה מהשחקנים הקבועים שפלאנגן אוהב לעבוד איתם, כמו קייט סיגל (שהיא גם אשתו), הנרי תומאס, אלכס אסו, אנבת' גיש, רהול קוהלי ורוברט לונגסטריט, שחלקיכם יזהו מ"בית היל" ו"אחוזת בליי", בין היתר. אך השחקנים הבולטים ביותר ב"טקס חצות" הם דווקא שמות פחות מוכרים - האמיש לינקלייטר שמגלם את הכומר פול, וסמנתה סלויאן שמגלמת את הנוצרייה האדוקה בוו קין. לינקלייטר עושה עבודה מצוינת בתור הכומר המסתורי, הכריזמטי והמורכב שסוחף את העיירה אחריו וסלויאן מגלמת בצורה מושלמת דמות שפשוט כיף לשנוא. היא עושה זאת בצורה כל כך טובה ומשכנעת שבשלב מסוים מראה פניה יספיק כדי להעלות את סף העצבים שלכם, אבל במקביל היא תהפנט אתכם בכל שנייה בה היא על המסך.
היצירות של פלאנגן והעבודה שלו בתוך זירת האימה בשנים האחרונות מראות שיש בעולם הזה גם לב ונשמה. פלאנגן מוכיח שהז'אנר, שאמנם אהוב על ידי הקהל הרחב אבל עדיין מתקבל בעין עקומה לא מעט אצל מבקרים ואנשי התעשייה (תעיד על כך כמות האוסקרים הזעומה שהוענקה לו), יכול לשמש לא רק כדי לבדר אותנו על ידי הפחדה (ואין שום דבר רע בבידור לשם הבידור, גם זה נחוץ) - אלא הוא גם כלי שאם משתמשים בו בחוכמה ובמיומנות שפלאנגן מפגין, יכול לשמש היטב כדי לדבר לעומק על נושאים שונים, במיוחד כאלה שקשה לדבר עליהם. ו"טקס חצות" היא הוכחה נוספת ליכולת הייחודית של פלאנגן, ששוב מצליח להביא סיפור אימה מקורי לקהל הרחב ולאנשים שאוהבים את האימה שלהם מעמיקה ומעוררת מחשבה.