זה לא חדש שכבר אין חדש. תוכן מקורי לגמרי - כזה שאינו מבוסס על, מעובד לפי או ממשיך את - הפך לאחד המשאבים הנדירים ביותר בזירה הטלוויזיונית, בעיקר כי חברות ההפקה פחות בקטע של להמר על יצירה שלא באה עם בסיס מעריצים בילט-אין (אף שהימור אמיץ כזה יכול להיגמר ביהלום כמו "ניתוק"). כדי לרענן בכל זאת את המלאי ולעקוף את התחושה שמתישהו עלול לאזול מאגר ספרי הפנטזיה, הקומיקס וסרטי האייטיז, נחנך רשמית מכרה חדש: משחקי מחשב. בהחלט מדובר בז'אנר שכולל בסיסי מעריצים בגודל עיר הבה"דים, רק שאותם מעריצים נוטים להיות מהסוג המאתגר והעוין ביותר.
נטפליקס הסתערה על הרעיון בשנים האחרונות - עם "המכשף" המטופשת אך מהנה, "ארקיין" המצוירת והנהדרת ו"סייבר פאנק" בגזרת האנימה היפנית. עכשיו, עם עליית "האחרונים מבינינו" ב-HBO, זה מרגיש כאילו הרשת המוערכת צפתה מהצד בניסיונות השונים של המתחרה מהסטרימינג, רשמה כמה הערות ואז נכנסה לזירה בצעדים כבדים ובטוחים והודיעה: "תור הגדולים לשחק".
"האחרונים מבינינו" יצא כמשחק ב-2013 והדהים את עולם הגיימינג עם עושר עלילתי ורגשי מסחרר. הוא גרף כל פרס אפשרי בתחום, והתבסס כיצירה עמוקה, נוגעת ומיוחדת במינה. ב-HBO השכילו להבין שבאמת יש כאן משהו שעדיף לגעת בו כמה שפחות, אז הם גייסו את הכותב והמנהל האמנותי של המשחק עצמו - ניל דרוקמן (ישראלי במקור) ושידכו אותו לקרייג מאזין, היוצר של "צ'רנוביל" המטלטלת. המלחין המקורי של המשחק הופקד על פסקול הסדרה, ואפילו אחת המדבבות המקוריות הגיעה לגלם את אותה דמות (מרלין) על המסך הגדול.
בהווה הדיסטופי של "האחרונים מבינינו", כבר עשרים שנה שהאנושות נאלצת לחיות - אבל בעיקר למות - לצד מגיפה קטלנית שהתפרצה בשנת 2003 והביאה לחורבן כמעט מוחלט של הציוויליזציה. אף אחד כנראה לא התקשר באמצע הלילה למנכ"ל פייזר, ובשום שלב לא נמצאו חיסון או תרופה ל"קורדיספס" - זן של פטריות שעבר מוטציה וכעת כל מטרתו היא להשתלט על המוח האנושי ולהפוך את המארחים שלו למפלצות קניבליות, שנשיכתן מדביקה את הקורבן באותם תסמינים מבאסים. אז כן, בגדול מדובר באפוקליפסת זומבים די קלאסית.
אבל כבר מהרגע הראשון, הסדרה עושה בחירה די מרעננת: היא מתחילה מההתחלה. מסיפור המקור של הגיבור ג'ואל, בסדר כרונולוגי ובסבלנות, בלי להתיש מיד עם משחקי זמנים מתבקשים. מהר מאוד מתברר שבאמת אין צורך בטריק הזה; עשרים הדקות הראשונות של "האחרונים מבינינו" הן אחד הדברים הכי קשוחים והופכי קרביים שראינו בטלוויזיה, כאשר היצירה שהכי מזכירה את תחושת המחנק-בחילה הספציפית הזאת היא, ובכן, "צ'רנוביל".
ואז אנחנו קופצים עשרים שנה קדימה, לגרסה של שנת 2023 שתגרום לכם לשאת תפילת הודיה על המציאות הנוכחית. האנושות נתונה תחת שליטה צבאית, האזרחים מוגבלים לאיזורי הסגר, התעשייה משותקת וכל התפתחות טכנולוגית נעצרה, העולם הרוס ונטוש והכל ממש נורא. ג'ואל, שורד מריר ופצוע של האסון שעדיין מאכל את העולם, מקבל עליו תיק רציני: אלי בת ה-14, אותה עליו להוביל דרך ארץ הזוועות שהיא ארה"ב הפוסט-אפוקליפטית בדרך לישועה פוטנציאלית.
פדרו פסקל ובלה ראמזי, שניהם בוגרי "משחקי הכס" (אוברין מרטל הפאקבוי הלוחם וליאנה מורמונט הקטנה והקטלנית), נכנסים כאן לתבנית המוכרת של גבר קשוח ומיוסר וילדה אמיצה ועוקצנית שיוצאים למסע מסוכן ומוצאים ידידות מופלאה. ואף שבהתחלה הצימוד הזה בעיקר מעורר געגועים לאריה סטארק וסנדור "כלב הציד" קלגיין, בהמשך ההיקשרות כבר בלתי נמנעת.
נאמר זאת כך: "האחרונים מבינינו" אינה פיל-גוד טיוי. למעשה, היא לגמרי פיל-באד טיוי. כל פרק - ומדובר בפרקים ארוכים - מסתיים עם מועקה רצינית בבטן ובגרון, גם עבור צופה מיומנת ומחושלת כמו הח"מ, והשאלה הגדולה היא האם זה בכלל שווה את זה. אחרי הפרק השני אתם עלולים להרגיש שלא. לכן חשוב להמשיך לפרק השלישי, שאמנם גרר סשן בכי כפי שלא נראה במחוזותינו מאז "קוקו" של פיקסאר, אבל הבהיר היטב מבעד לטשטוש הדמעות: וואלה, מדובר בסדרה טובה. HBO עשתה את מה שהיא יודעת לעשות, ורקחה שוב את הספציאליטה המפורסם שלה: דם, מוות וחרדה על מצע אקשן מצוין בציפוי חוכמה ולב גדול.
זה כולל את הקצב המתון ורוחב היריעה האופייני – מרכיבים שעלולים להתיש ולייאש מחד, או להעמיק ולרגש מאידך. יידרשו כאן מחויבות, סבלנות וגם עמידות מסוימת לזוועות שונות, אבל התמורה עשויה להיות הסדרה הזאת שתחכו לפרק שלה כל שבוע ותחשבו עליה עד שתתחיל להרגיש כמו פטריה טורפת במוח שלכם. וזה, כידוע, אחד האפקטים הכי טובים שאפשר לבקש מטלוויזיה.