"חשיפה: ייצוג טרנסי בהוליווד" הוא סרט שמפוצץ את המוח למי שצופה בו. הוא לא עושה זאת באמצעות טוויסטים עלילתיים או אפקטים מרשימים. אדרבה, סרט הדוקו של הבמאי סם פדר הוא מוצר מאוד נעים וקל לצפייה, שמורכב מעדויותיהם של טרנסג'נדרים - גברים ונשים, גבריות ונשיים, מבוגרות וצעירים - שמספרים כמה חרא זה להתבגר כשאין דימויים נורמליים שלך בתקשורת. יחד, הם משרטטים את ההיסטוריה הטרנסית של הוליווד, שהציגה סוגים שונים של מעבר מגדרי כבר בימי הקולנוע האילם. יחד עם העדים של "חשיפה" הצופים מוזמנים לשיעור מאלף בהיסטוריית התרבות, וחוזרים אל ייצוגים שונים של טרנסים וטרנסיוּת על המסך הגדול.
ספוילר (כי בכל זאת מדובר בסרט על סרטים): לרוב, מדובר בייצוג לא מחמיא בלשון המעטה. טרנסג'נדריוּת וטרנסקסואליוּת היו, ונותרו בחלקן, תופעות שהקולנוע מסתכל עליהן בתערובת של סקרנות ואימה. ליטרלי אימה, אגב, כי לאורך עשרות שנים, נורמן בייטס מ"פסיכו" ובאפלו ביל מ"שתיקת הכבשים" היו מנציגיה הבולטים של הקהילה הטרנסית (המהדרין היו מוסיפים גם את דמות הרוצח.ת שגילם מייקל קיין בזבלון "Dressed To Kill" ב-1980) - והם רוצחים סדרתיים ומסוכנים. רק אחרי שהוליווד סיימה לפחד מטרנסים היא התפנתה להדיר אותם והפכה אותם למושא לעג (נסו לצפות היום בסצנת חשיפת הטוויסט של "אייס ונטורה: בלש בצחוק" וגלו שאתם זקוקים לשקית הקאה) או רחמים (נסו לצפות היום בסצנת חשיפת הטוויסט של "משחק הדמעות" וכו'). ולמרות שמנעד התפקידים הטרנסיים רחב יותר היום, גם ב-2016 נבחר שחקן סיסג'נדר (אדי רדמיין) לגלם אישה טרנסג'נדרית ("הנערה הדנית") פשוט משום שהוא מספיק נאה, קל לעיכול ומפורסם.
זה מעליב, זה מקומם, ולמרבה ההפתעה זה גם ממש-ממש מצחיק. הרי יודעים מה מצפה לנו כשאנחנו צורכים תוכן מואר ומעודכן על מצבן של קהילות מוחלשות: קצת בכי, קצת מבטים אמיצים למצלמה, קצת סיפורים אישיים על גיל ההתבגרות. כל אלה נוכחים ב-"חשיפה", אבל הם לא היחידים שמכתיבים את הטון. אדרבה, אחת ממעלותיו המרכזיות של הדוקו היא שהמרואיינים בו מודעים לכך שהמצב התעסוקתי שלהם מופרך, ואין להם בעיה לצחוק עליו. זה הרי לא הוגן להתחנן בפני הוליווד לצ'אנס ראשוני ביותר, לשמוע "כן" חלוש ואז להבין ששוב ליהקו אותך לתפקיד "גופת עובדת מין" בפרק של "חוק וסדר". כל כך לא הוגן למעשה, שאין ברירה אלא להפוך את זה למונטאז' ובו עוד ועוד ועוד סצנות על מותן של דמויות טרנסיות בטלוויזיה, בדרך כלל במקרה רצח או אחרי גסיסה ממושכת ממחלה קשה.
ולא שלא בוכים ב"חשיפה". הסרט משופע סיפורים אישיים ומעוררי הזדהות, שמסופרים ברגישות ובכישרון על ידי מרואיינים רהוטים ביותר. ובלי לעשות מזה המון עניין, הוא כמו עובר על רשימת טענות טרנספוביות כמו "אבל למה צריך להעניק לזה תשומת לב מיוחדת" או "איך אתם יודעים שזה לא יעבור לכם בעוד עשור" ומפריך אותן אחת-אחת. וכיוון שהוא גם סרט מהוקצע למדי, הוא עונה על השאלות האלה בסבלנות ובשכל, ובהמון אהבה של הבמאי סם פדר למלאכת הקולנוע ולעוסקים בה.
כי יותר מכל, "חשיפה" הוא סיפור על גילדה, על חברה מקצועית סגורה שלא רוצה להיפתח, ועל האנשים שמתעקשים לעמוד ולדפוק על דלתה עד שתקום מהספה ותפתח. זהו תהליך איטי, והתנועה בו איננה קבועה - כנגד כל סדרה כמו "פוזה" "סנס8" ו"טרנספרנט" יש אלף סדרות אחרות בהן להט"ביוּת היא עדיין בעיקר בדיחה מצחיקה - אבל ניכרת בו מגמה של התקדמות מעוררת אופטימיות. לכן את הצפייה ב"חשיפה" מסיימים לא רק בבכי או בצחוק, אלא גם בהמון סקרנות קולנועית. ברעב. הוא עושה חשק לחזור ולצפות בכל הסרטים הטובים והרעים שנדונים בו, ושנראים היום אחרים, מיושנים, חריגים ולא מתאימים.