בצירוף מקרים קוסמי, כמה מתבקש, את סיום העונה השלישית של סדרת המציאות האלטרנטיבית האפית "למען כל האנושות" ("For All Mankind") באפל TV פלוס, מלווים שני ציוני דרך אפיים גם כן, שכמו נכתבו עבור מחלקת הפרומו שלה. טים קוק אמנם לא משגר חלליות פרטיות כמו ג'ף בזוס ואילון מאסק, אבל לקודמו המנוח סטיב ג'ובס יש כנראה מהלכים גם שם למעלה.

הלנדמארק האחד הוא חזרתה של נאס"א למרוץ לירח לראשונה מאז נזנח בתחילת שנות ה-70; מסע שאמור להיות מושק החודש (אחרי שתי דחיות בימים האחרונים) עם שיגור החללית (העדיין לא מאוישת) ארטמיס 1, ואשר חזונו הוא הקמת תחנת קבע מאוישת בירח בשנים הקרובות. השני הוא מותו השבוע של מיכאיל גורבצ'וב, המנהיג האחרון של ברית המועצות, מעצמת העל שהמלחמה הקרה בינה ובין ארה"ב שרטטה את קווי המתאר של האנושות במחצית השנייה של המאה ה-20, עם ניסיון מדמם לקאמבק בחודשים אלה על אדמת אוקראינה.

עבור מי שטרם נחשפו אל שתי העונות הראשונות של הסדרה המצוינת הזאת, הן דרמטית והן פילוסופית: אפקט הפרפר שמגדיר את המציאות האלטרנטיבית, שהיא פורסת במיומנות מאז שוגרה לשירות הסטרימינג ב-2019, הוא שלא ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין הם האנשים הראשונים שמניחים את כף רגלם על הירח - אלא הקוסמונאוטים הסובייטים. האסטרונאוטים האמריקאיים צופים באירוע המכונן בטלוויזיה, ובהמשך מוצאים עצמם לא פעם בפיגור אל מול התעוזה הסובייטית, שהיא גם הראשונה להנחית אישה על אדמת הירח.

פועל יוצא מכך הוא שינויים טקטוניים הן במאזן הכוחות בין שתי מעצמות העל שמקבלות מעמד שווה זו לזו: ברה"מ אינה מתפרקת, המרוץ לחלל לא נפסק, המלחמה הקרה מחלקת גם את הירח, ובעונה השלישית עושה דרכה למאדים. והן במאזן הכוחות הפנימי בתוך ארה"ב, עם נושאים שלעיתים מקדימים את זמנם (לעומת היקום הלא-חלופי שלנו), כמו זכויות נשים ומיעוטים או עיסוק באנרגיות נקיות ובעולם שאינו סובל מהתחממות גלובלית. כל זאת לצד אנקדוטות מציאות חלופית חביבות דוגמת ג'ון לנון שלא נרצח, ריצ'רד ניקסון כנשיא אמריקאי דגול שמורשתו מעוררת הערצה, וכן פסקול נוסטלגי ושחזורים "אותנטיים" במיקס עשוי היטב בין שהיה ולא היה, עד שכבר קשה להבדיל.

אמריקה צנועה יותר

מציאות אלטרנטיבית אינה טריק חדש, לא בספרות וגם לא על המסך. אבל בניגוד ליצירות פופולריות המתארות את העולם שעלול להיות כאן לרוב בקווים כאוטיים של דיסטופיה - מ"סיפורה של שפחה" המבעיתה ועד ל"האיש במצודה הרמה" שמתארת עולם אפל, שבו את מלחמת העולם השנייה ניצחו גרמניה ויפן - "למען כל האנושות" לא באה לעשות רע על הנשמה. ההפך, היא באה בטוב, כשמה כן היא.

ארה"ב אמנם לא מביסה את ברה"מ בקרב המעצמות והאידיאולוגיות הגדולות של המאה ה-20, אבל האם זה כל כך גרוע שבעולם מתקיים איזון מסוג כלשהו? התחרות היא הרי אבן היסוד של הקפיטליזם, וקשה להתעלם מן המסר של היוצרים שאולי דווקא נפילת ברה"מ היא שהובילה את ארה"ב להתנוונות, שאת פירותיה הבאושים אנו רואים בימינו. הסדרה אינה מייפה את הנעשה בצד הסובייטי, שבעונה השלישית הופך מבהיל וקודר עם הקג"ב ומשחקי הריגול שתופסים מקום, אבל בהתבוננות פנימה אל החברה האמריקאית - ולשם היא בעיקר מכוונת - ניכר שהיוצרים שלה רונלד דאול מור, מאט וולפרט ובן נדיבי, היו שמחים לאמריקה צנועה יותר מצד אחד, ושאפתנית הרבה יותר מצד שני.

לאחר ששתי העונות הראשונות הוקדשו לכיבוש הירח, כל עונה והעשור שלה - שנות השבעים והשמונים - עם שורה של דמויות ועלילות אנושיות תפורות היטב, כולל הופעה קצרה וזכירה של הישראלי מארק איווניר כקוסמונאוט סובייטי; העונה השלישית מוקדשת לשנות התשעים ולמסע אל עבר מאדים.

במהלך תסריטאי מדויק, אל המרוץ בין ארה"ב וברה"מ נוספת גם חברה פרטית העונה לשם הליוס, בראשות יזם כריזמטי שנראה ונשמע כמו הכלאה אפרו-אמריקאית מגלומנית בין מארק צוקרברג לאדם נוימן. אותו יזם הוא גם מי שמכתיב את הטון במסע אל מאדים וכופה הן על נאס"א והן על הסובייטים להקדים את לוחות הזמנים שלהן על מנת לעמוד בקצב. תחרות, שוב תחרות, היא המוטיב המרכזי אל הקידמה, ואם הדואופול כבר מתאם תוכניות ולוחות זמנים, נוסיף עוד שחקן לתמונה. 

מתוך
דרמה אנושית עשויה היטב. "למען כל האנושות"|צילום: באדיבות +Apple TV, יחסי ציבור

כל הנרטיב הפילוסופי והמסעות המסחררים לחלל לא היו עובדים כמובן, אם זו לא הייתה דרמה אנושית עשויה היטב ברובה המכריע. משפחות האסטרונאוטים בולדווין וסטיבנס מכתיבות את הטון מלכתחילה ב"למען כל האנושות", עם סיפורים הירואיים וטרגיים גם יחד, ועם זוגיות והורות שנקלעות למשברים שגורמים לטיסה לחלל ולהיעדר כוח המשיכה, להיראות כמו המשתנה הכי יציב בתמונה. הפרקים אמנם ארוכים (סביב השעה) אבל סוחפים. מייקל דורמן ושרה ג'ונס, כאסטרונאוטים גורדו וטרייסי סטיבנס, יכנסו לכם לבטח ללב, ובעונה השלישית יעשו זאת סוף-סוף גם ג'ואל קינמן ושנטל ונסנטן בתפקידם כאד וקרן בולדווין, אידאה אמריקאית יחד ולחוד, שאט-אט נסדקת והולכת עד שמתחתיה מבצבצים גם הפגמים, היצרים, האנושיות. 

לצד אותן דמויות שמלוות את הסדרה מראשיתה, ובהן גם סוניה וולגר וקריס מרשל המעולות כאסטרונאוטיות פורצות הדרך מולי קוב ודניאל פול, או השחקנית וורן שמידט בתפקיד נפלא כמנהלת נאס"א מרגו מדיסון - עקב האכילס של העונה השלישית הוא בכך שהיא לא משכילה לייצר דמויות חדשות שמותירות חותם. אף אחת מהן לא שוות אזכור של ממש, ולמזלה של הסדרה, רוחב היריעה של שתי העונות הראשונות הותיר די חומר אנושי לעבוד עמו ולסחוט את הלימון עד תום, של הגיבורים שהביאו אותה עד הלום.

לקראת העונה הרביעית, שמתכוננת לעלות עד סוף 2023, אפשר לקוות לרענון מקיף. העונה הזאת תתחיל במוסקבה, 2003. דסבידניה.