העונה הראשונה של "המדריך לחיים בניו יורק" עלתה למסך לפני קצת יותר משנה. היא לא הפכה למדוברת במיוחד, כלומר לא עשתה רעש או הפיקה כותרות מפוצצות – אבל מה שכן, היא זכתה לביקורות מהללות באופן כמעט נחרץ, כשגם מבקרי הטלוויזיה הציניים והספקנים ביותר הסירו עבורה את המגננות והתמסרו אליה לחלוטין.
מפה לשם, הסדרה הדוקומנטרית יוצאת הדופן הפכה למעין פנינה טלוויזיונית ליודעי דבר. כשצפיתי בה אני, באיחור של חודש או חודשיים, ידעתי שמעולם לא ראיתי דבר כזה וכנראה גם לא אראה דבר כזה שוב. המחשבה הזו העציבה אותי: בדרך כלל כשאני מסיימת סדרה, טובה ככל שתהיה, אני יודעת שאמצא לה תחליף מסוים ביום מן הימים. במקרה של "המדריך לחיים בניו יורק", היה לי ברור שהיא חד פעמית ושיהיה בלתי אפשרי למצוא סדרה שתהיה מסעירה ומפתיעה כמוה. למזלי, קבוצת ההיפסטרים הקטנה אך נלהבת שהתאבססה על "המדריך לחיים בניו יורק" עשתה את שלה. לאור ההצלחה היחסית הסדרה המופתית של HBO חודשה לעונה שנייה, שעלתה למסך ב-28 בנובמבר, והיא נהדרת כקודמתה.
קשה מאוד להסביר את הפורמט של "המדריך לחיים בניו יורק". בגדול - ג'ון ווילסון, יוצר דוקומנטרי מהורהר ומבריק בעל חרדה חברתית, מנסה להציע מדריך להתמודדות עם בעיות נפוצות שמעסיקות אותו, את תושבי ניו יורק ואת אזרחי העולם בכלל. בעונה הראשונה, למשל, הפרקים עסקו בין השאר באיך לחלק את החשבון בין החברים, איך לשפר את הזיכרון או איך לבשל את הריזוטו המושלם; בעונה הנוכחית, מנסה ווילסון לגלות איך למצוא מקום חניה בעיר, איך להשקיע בנדל"ן או איך לזרוק בטריות.
בתיאור יבש כמו זה הקונספט נשמע פשטני או משעמם, אבל אל תטעו: לא מדובר בטוטוריאל קלאסי וסחי באווירה יוטיוברית. צופי "המדריך לחיים" יגלו שמאותם תסביכי יומיום מינוריים ולא-מהותיים לכאורה, היוצר מצליח לחצוב רעיונות לא נדושים (שזה הישג מרשים בפני עצמו), מעוררי הזדהות ונוגעים ללב על המשברים הקיומיים העמוקים ביותר של כולנו. כך, למשל, פרק שעוסק בניסיון של ווילסון להבין ביין מוליד תובנה לפיה ככל שאתה מסכים עם הסובבים אותך כך הם יחבבו אותך יותר, ופרק שעוסק בניסיון של ווילסון לזכור את החלומות שלו מוליד תהיות לגבי מימוש תשוקות נסתרות.
במסגרת הסדרה, מסתובב ווילסון ברחובות ניו יורק ומתעד במצלמתו אלמנטים חיים ודוממים, תרחישים אבסורדיים או מגוחכים שבדרך כלל עוברים לנו מתחת לרדאר. זה יכול להיות אדם שיושב בתנוחה מוזרה למדי על ספסל; כוס קפה נסחפת במי גשמים; אדם בקושי דוחף עגלה עמוסה במצרכים; מטריה שנדרסה והשתטחה לחלוטין. הסדרה מורכבת ברובה מפריימים כאלה, שמקבלים כל אחד זמן מסך ממוצע של כמה שניות בלבד. כאן מתגלה לא רק היכולת של ווילסון להוקיר את סביבת החיים שלו אלא גם יכולת אוצרות מרשימה: חלק מהפריימים משעשעים, חלקם כואבים וחלקם פשוט ביזאריים, וכולם יחד יוצרים תמונה צבעונית, מרהיבה ומלהיבה של ניו יורק.
אבל מה שהופך את "המדריך לחיים בניו יורק" מיצירת אמנות יפה ומייצגת ליצירת אמנות בעלת ערך מוסף של ממש זה השילוב הגאוני של הדימויים עם הקריינות של ווילסון, שמפיחה בהם משמעות חדשה וסמלית. התובנות שהוא מספק מגיעות לרוב על רקע הצילומים העירוניים, כשניכרת המחשבה שהוקדשה להתאמת כל פריים למשפט שמלווה אותו - ועוד יותר ניכרת עבודת העריכה המפרכת שוודאי הוקדשה על מנת להפוך את הרעיון למציאות.
בעולם בו נדמה כאילו הכל כבר נאמר על הכל, במיוחד בכל הנוגע לפרשנויות או ביטויים של אקזיסטנציאליזם, לנסות להבין את החיים כפי שאף אחד אחר לא הבין אותם קודם זו שאיפה יומרנית. אבל איכשהוא, כנגד כל הסיכויים, ווילסון מצליח שלא לגלוש לאזורי הרצאות הטד נוטפות הקיטש למיניהן ומייצר אמירה מקורית ומרעננת. המסקנות שלו לא חד משמעיות ולא כוללניות (רוב הזמן הוא מדבר על החוויה שלו עצמו בעולם) והמשפטים שלו לא מתאמצים ולא מנוסחים בשלמות (לאורך הקריינות הוא גם משתעל, משתהה ומתמהמה). האותנטיות הזו, היכולת לוותר על קישוט יתר של מסרים, וההבנה המפוכחת של היוצר לפיה דבריו אינם אמת מוחלטת - הם שמקנים לסדרה את האופי הכה מיוחד שלה.
כשווילסון מתחיל להעמיק בשאלה מסוימת, הוא אף פעם לא יודע לאן התחקיר הקטן שלו יוביל אותו, פיזית ורגשית (אולי הוא כן יודע, אבל הסדרה כל כך אמינה כך שאנחנו משתכנעים בקלות שמדובר בהשתלשלות ספונטנית של אירועים). במסעותיו בעיר, ווילסון נתקל באנשים שיידעו לענות, בתקווה, על השאלות שמנקרות בו – והריאיונות איתם מהווים חלק נכבד מהסדרה. אלוהים יודע איך, אבל הוא מצליח לאתר את בני האדם המרתקים ביותר בניו יורק, בין אם מדובר בתוצאה של חיפוש אקטיבי מצידו או בדמויות והזדמנויות שהגורל מזמן לו. לפני שאמשיך, חשוב לציין את הכישרון של ווילסון כמראיין: כאמור, הוא מדבר לרוב עם אנשים אקסצנטריים ומשונים, שלעיתים מתבקש לזלזל בהם או באורח חייהם - אבל ווילסון מתעד אותם בכבוד, ללא שמץ של התנשאות ועם תשוקה ברורה וכנהלהכיר אותם (ובהתאם, לערוך היכרות הולמת בינם לבין הצופים).
בזכות מבנה הפרקים הלכאורה לא מתוכנן, "המדריך לחיים בניו יורק" גדושה בהפתעות. הפרקים מקבלים באופן קבוע תפניות לא צפויות: בניסיון נואש להשיג תשובות, ווילסון מבקר בכנסים נישתיים, מוצא את עצמו במקומות יפהפיים להחריד או לחילופין מוזנחים מאוד, ונחשף לתחומי עיסוק לא שגרתיים. לפעמים זה נראה כאילו קו המחשבה של היוצר הולך לאיבוד איפשהוא בדרך, ואולי זה באמת מה שקורה, אבל דרושה כאן סבלנות: הפואנטה תמיד מגיעה בסוף. לא תמיד היא מהווה פתרון מספק (וזו כנראה איננה המטרה), אבל היא תמיד מרגשת ומפעימה, וממש - אבל ממש - שווה לחכות לה.