לעונה השנייה של "ברידג'רטון", שעלתה כולה לנטפליקס היום, יש רף גבוה במיוחד לעמוד בו. החשש שהיא לא תצליח להשיג את הפופולריות ההיסטרית שזכתה לה קודמתה קיים גם קיים, במיוחד כי רגה ז'אן פייג' – כנראה מגנט הצופים הגדול ביותר של "ברידג'רטון" - החליט לפרוש מהסדרה בתום העונה הראשונה. בינתיים עוד אין לדעת אם הדרמה התקופתית של שונדה ריימס ונטפליקס תחזור לגדולתה, והאמת שגם אנחנו תהינו האם שווה להמשיך לצפות בה בהיעדרו. החלטנו שכן, והופתענו לטובה: העונה השנייה לגמרי מפצה על חסרונו של הדוכס המסוקס.
קודם כל, היא מגיעה למסך בטיימינג לא פחות ממושלם. נראה שלאחרונה הטלוויזיה זנחה מעט את הרומנטיקה; סדרות על נוכלים או סדרות שמבוססות על סיפורים אמיתיים צצו כמו פטריות אחרי הגשם, וסדרות דביקות וקיטשיות ששמות במרכזן את האהבה בקושי נראו באופק. יכול להיות שהתזמון הוא הסיבה שבגללה התענגנו כל כך על העונה השנייה של "ברידג'רטון", שיודעת טוב מאוד כיצד לדבר על אהבה; אבל תכלס, אי אפשר לתת את כל הקרדיט לנסיבות. צריך להודות שהעונה השנייה של "ברידג'רטון" היא פשוט טלוויזיה טובה, חד וחלק. ויותר מזה: היא מוצלחת יותר מקודמתה.
בעוד העונה הראשונה התמקדה בעלילותיה של דפני ברידג'רטון, העונה השנייה – בהתכתבות עם סדרת הספרים של ג'וליה קווין עליה מבוססת הסדרה – מכוונת את אור הזרקורים אל אנתוני, האח הבכור למשפחה, וזו נקודת פתיחה לא רעה (אבל נסביר אחר כך למה). קודם כל חשוב לציין: הפרק הראשון נפתח בהבטחה של דפני לצופים, שמאשרת שבעולם של הסדרה הכל בסדר בינה לבין סיימון. אולי עדיף היה להרוג את הדמות ודי; אי אפשר להחביא את הפיל שבחדר (מה, עכשיו נגזר על משפחת ברידג'רטון להתנהג לנצח כאילו זה הגיוני שבעלה של דפני מבריז בקביעות מאירועים משפחתיים?). דפני גם משגרת לאנתוני איחול בנוסח "בהצלחה בעונה הזו", קריצה רפלקסיבית חביבה שכן דפני מתייחסת בדבריה הן לעונת הנשפים בעולם של הדמויות והן לעונה של הסדרה.
בעונה הנוכחית, ואחרי סיפור האהבה עם סיינה שמראש היה מועד לכישלון, אנתוני קובע מראש שיבחר את האישה שיינשא לה לפי הראש ולא לפי הלב. התוכנית הזו משתבשת עם הגעתן ללונדון של בנות משפחת שארמה, האם ליידי מרי והבנות קייט (סימון אשלי, שחלקכם יכירו כאוליביה מ"חינוך מיני") ואדווינה (צ'ריתרה צ'נדרן); אדווינה, הבת הצעירה (שלשם מציאת זיווג הגון עבורה הגיעו בנות המשפחה לעיר), נבחרת על ידי המלכה שרלוט ליהלום של העונה והופכת למושא חיזורם של צעירי החברה הגבוהה, ביניהם גם אנתוני שנחוש להפוך אותה לאשתו. אבל בעוד אדווינה העדינה והמנומסת היא הבחירה הרציונלית עבורו, נפשו של הוויקונט נקשרת אט אט דווקא בנפשה של קייט, אחותה הבכורה והקשוחה, שמתנגדת לנישואים הפוטנציאליים. על פניו, כי היא מתעבת את אנתוני ורוצה לגונן על אחותה; בפועל, כי בסתר ליבה היא מאוהבת בו בעצמה.
בינתיים, אלואיז עדיין מסרבת לקחת חלק בטקסי החיזור, עדיין מבקשת לאתגר את תכתיבי המציאות שאליה נולדה וכמובן, עדיין נחושה לגלות מי עומדת מאחורי ליידי וויסלדאון. אנחנו, כזכור, כבר גילינו בסיום העונה הראשונה שמי שאחראית על עיתוני הרכילות היא לא אחרת מפנלופי פת'רינגטון, חברתה הטובה ביותר של אלואיז. הבחירה לחשוף לצופים את זהותה של ליידי וויסלדאון כבר בשלב כזה הייתה בחירה משונה של היוצרים, שכן היה ברור שמדובר בתעלומה שמסוגלת להחזיק במשך עונות ארוכות. אבל הבחירה הזו מאפשרת מיצוב מחדש של פנלופי כגאונה של ממש והיא מאפשרת לנו להיעצב על נסיבות קיומה המצערות – היותה בלתי נראית לחלוטין עבור חברי הבון-טון – אבל בו בזמן להתפעל מהאופן בו היא משתמשת בנסיבות האלה לטובתה.
ובאשר לשאר הנפשות הפועלות בבון-טון: קולין חוזר ממסעותיו ומחפש את הריגוש הבא (אבל עדיין לא שם על פנלופי); בנדיקט ממשיך לחפש את מקומו בזירת האמנות המקומית (ומוצא, אבל זה מסובך); ליידי פת'רינגטון מנסה להוציא את משפחתה מהבוץ ולחזור למוטב (אבל נתקלת בבעיות); ליידי דנברי משמרת את מעמדה כזו שתמיד נמצאת בסוד העניינים (וגם את מעמדה כאחת הדמויות הכיפיות ביותר בסדרה); אנחנו הצופים, למעשה, גם רואים בעונה הזו לראשונה את אדמונד ברידג'רטון, אבי משפחת ברידג'רטון המנוח; אנחנו למדים על הגורם למותו ועל ההשפעה ההרסנית של האובדן הזה על אנתוני, קו עלילה עגום אך הכרחי שהופך את אנתוני לדמות עוד יותר מרתקת ומתוסבכת משהיה.
ומה עם דפני? ובכן, צריך להודות שהפיכתה מדמות ראשית למשנית מיטיבה עמה. בעונה הנוכחית אין לה אפילו קו עלילה משלה - בכל זאת, אילוצים של מאחורי הקלעים - אבל כשהיא כן מגיעה היא שולפת מהשרוול הברקות של ממש. בזמנה, דפני לא הצליחה להחזיק עונה שלמה על כתפייה. היא הייתה אנמית, מונוטונית וחדגונית, אפילו משעממת: התקשינו לפתח אליה חיבה אמיתית (לא ברור אם התסריטאים אשמים בזה או דווקא השחקנית). אנתוני בגילומו של ג'ונתן ביילי, לעומת זאת, תמיד היה אחת הדמויות היותר כריזמטיות ומעניינות בעולם של "ברידג'רטון" - כך שעצם ההתמקדות בו הופכת את "ברידג'רטון" לטובה יותר משהייתה בעונתה הקודמת.
ואם יורשה לנו, נמשיך בהשוואות: החיבור בין דפני לסיימון, שהיה גולת הכותרת של העונה, נראה היה כמבוסס חרמנות ולא כמבוסס רגש; זה לא דבר בהכרח דבר רע, אבל ברור שזו לא הייתה כוונת המשורר. העונה הייתה רוויה בסצנות סקס, עד כדי מיאוס אפילו: ריבוי הסצנות הפך כל סצנה לפחות מיוחדת. אבל כשחושבים על זה, הבעיה לא הייתה רק בריבוי הסצנות אלא בבחירה להצית את הפן המיני של יחסי דפני-סיימון בשלב התחלתי יחסית. כל הכיף בצפייה בזוגות בסגנון will-they-won't-they הוא בהמתנה המייסרת אך מענגת שמשהו יקרה כבר, והעונה הראשונה של "ברידג'רטון" עשתה את הטעות של לספק את הקרייבינג שלנו מוקדם מדי. לא ניתן היה להגיע גבוה יותר מהשיא, ובהתאם לא נותרה סיבה אמיתית להמשיך ולצפות.
העונה השנייה של "ברידג'רטון" הפיקה לקחים והתנהלה אחרת, וזו כנראה הסיבה העיקרית בזכותה היא מתעלה על הראשונה. קודם כל, החיבור של אנתוני לקייט מורכב ועמוק יותר מזה של גיבורי העונה הקודמת, ודינמיקת האהבה-שנאה שלהם היא לא פחות מתענוג צרוף. אבל יותר מזה: אם חוויית הצפייה בעונה הראשונה של "ברידג'רטון" מקבילה לניסיון להמשיך אקט מיני גם אחרי הקליימקס, חוויית הצפייה בעונה השנייה שלה מזכירה פורפליי ארוך מאוד. היוצרים התרפקו על הכמעט הזה שבין אנתוני לקייט, הם סחטו כל טיפה ממנו, וזה ניכר ונהדר: הכמיהה שלהם זה לזו, שנשארת לא ממומשת למשך פרקים ארוכים, השאירה אותנו דבוקים למסך: פיזית, לא יכולנו לעזוב אותו עד השעות הקטנות של הלילה (ואז נאלצנו להשכים קום כדי לכתוב את הביקורת הזו). נכון ש"ברידג'רטון" איננה טלוויזיה מופתית, אבל היא לא צריכה להיות; היא דואגת שיהיה מעניין, ולפעמים לא צריך פסיק יותר מזה.