בתחילת השנה ספגו המעריצים של סדרת הקאלט "ריק ומרטי" מכה קשה: נגד ג'סטין רוילנד, יוצר הסדרה והקול שמאחורי הדמויות הראשיות, הוגשו תלונות על אלימות והטרדה מינית. באמריקה אין סליחה על דברים כאלה, ורשת אדולט סווים העיפה את רוילנד מיד מהסדרה. כרגע לא ברור איך הם הולכים להמשיך את "ריק ומורטי" בלי, ובכן, ריק ומורטי. איך הגוף הזה ימשיך לתפקד בלי הנשמה השחורה, הרעילה, הציניקנית, הסרקסטית והפרועה של מי שיצר את ריק המדען המניאק והתברר כמניאק לא קטן בעצמו.
בינתיים, נשאר שם דן הרמון - שותפו של רוילנד לכתיבת הסדרה. הרמון הוא ללא ספק הצלע המתוקה של ההומור המתוק-מריר של "ריק ומורטי", זה שהביא את החמידות לתוך הכאוס המיזנתרופי שלה. ככה זה כשאתה היוצר של "קומיונוטי", קומדיה שבסוף כל השיגועים הפילוסופיים והמתחכמים שלה היא סדרה על חברות אמת. ועכשיו, הרמון הולך לעשות את זה שוב: עוד סדרה מוזרה ומתחכמת עם קריצות של מודעות עצמית, שבתכלס נועדה לגרום לכם להגיד "אווווווווו".
"כוכב מוזר" ("Strange Planet"), שעלתה בשבוע שעבר באפל TV פלוס, מבוססת על סטריפים של קומיקס רשת שיצר ניית'ן פייל, ושכנראה ראיתם אותם פה ושם כשגללתם את הפיד שלכם. בגדול, אלה סיפורים קצרים על כוכב לכת מוזר ובו יצורים כחולים מוזרים שעוברים סיטואציות מוזרות, שהם בעצם אנחנו, רק עם טוויסט. כל מושג מעולמנו נקרא אצל החייזרים הכחולים בשם אחר: "חתול" נקרא אצלם "חיה רוטטת", "מסיבת הפתעה" היא "מסיבת הונאה" ו"כוסברה" היא "עלה סבון". במילים אחרות: הזרה. פייל לוקח את החיים הרגילים שלנו, שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם, ומראה לנו אותם מהצד, כאילו אנחנו מתבוננים על גזע חייזרי מרוחק, וככה חושף לנו את המשמעות האמיתית שלהם. הרי בתכל'ס, כוסברה זה באמת עלה סבון.
בהתחלה לא היה ברור איך ממים נוגים באינסטגרם יהפכו לסדרה באורך מלא, אבל הניסיון הצליח - העונה הראשונה מכילה עשרה פרקים של עלילות החייזרים, כשכל פרק מטפל בחוויה אנושית אחרת: התבגרות, חרדות, אהבה, משפחה, התמודדות עם כישלון, משמעות החיים. חלק מהסיפורים נפרדים זה מזה, אבל רובם מתרכזים בעובדיה של מסעדה שנמצאת על קצה התהום, ועומדת ליפול לתוכו בכל רגע. וכן, הכל ב"כוכב מוזר" סימבולי ופיוטי בדיוק כמו התיאור הזה.
רוב הזמן זה נחמד, אבל התחושה העיקרית שעולה מ"כוכב מוזר" היא שדן הרמון ממש, אבל ממש ממש ממש רוצה להוכיח לנו שהוא לא ג'סטין רוילנד. שהוא החצי החמוד מהצמד של "ריק ומורטי", שאין לו שום קשר לעולם המושגים האפל של ההוא שסרח. "כוכב מוזר" היא פשוט סדרה חמודה ונאיבית באופן מוגזם, באופן שמרגיש כמעט אוטיסטי. זה מתחיל בפלטת הצבעים של הסדרה - ורוד ותכלת, צבעי תינוק - ועיצוב הדמויות, ישויות עם עיני דיסני ענקיות שתמיד נוצצות מדמעות. זה ממשיך בבחירה להפוך את הישויות לחסרות מגדר ומין - הפנייה אליהן היא בלשון they - מה שמסרס מיד קונפליקטים בין-מגדריים שהיו עלולים לצוץ. הדמויות כולן תמימות, טובות ומיטיבות, לא תמצאו כאן אף ריק גס-רוח משהק ומקלל שיורה למוות ביצור חולף. כל חייזר שואף להכיל את הזולת בקול נעים ועיניים לחות מרגש.
באופן אירוני, כשמשלבים את החמידות הילדותית של דן הרמון עם שפת החייזרים של ניית'ן פייל, שעושה הזרה לחווייה האנושית (כשאחת הדמויות נכנסת להתקף חרדה היא מכריזה ברשמיות "אני חווה רגש בלתי נעים!"), נוצר דווקא אפקט של ניכור. החייזרים של "כוכב מוזר" הם לא אנשים שמחוברים לעולם האמיתי, על כל הטינופת והיצרים שבתוכו. אלה ישויות סטריליות שמרחפות מבעד לקיום בשלווה שכלתנית, מתארות את הרגשות שלהם במשפטים מסורבלים ולא מייצרות שום גיהוק או הפרשה עם הגוף שלהן. במובן הזה הסדרה מתאימה בדיוק לדור הנוכחי, הדור שגדל ברשתות החברתיות, שמוקיע ציוצים פוגעניים ושם חד-קרן בתמונת הפרופיל. דור שמצד אחד חבר באינספור קהילות גלובליות, ומצד שני מנותק חברתית. מצד אחד מתפקע מרגישויות והפרעות, ומצד שני חי בעולם סטרילי ומפולטר. מצד אחד מקדם גופניות פוזיטיבית, ומצד שני - הולך ומאבד את הגוף שלו והופך לאווטאר.
בעולם של הדור הזה אין מקום ל"ריק ומורטי", בטח לא לפושעים כמו ג'סטין רוילנד. זה העולם החדש שהולך ומתהווה סביבנו, שבו נוצרות עוד ועוד רגישויות חברתיות, אזהרות טריגר, צנזורות בטוויטר, מעגלי שיח והכלה. זה עולם שבו אף אחד לא ייפגע, אף אחד לא יתלכלך - אבל אף אחד גם לא יתרסק עם החללית שלו לתוך ממד גלקטי פרוע ומסעיר וייסחף בטעות להרפתקה. "כוכב מוזר" היא המקום שאליו כולנו הולכים, ובגלל זה היא מדכאת כל כך. לצופים הצעירים תוצרי התקופה היא תתאים כמו כפפה ליד, כמו מסעדה על קצה התהום שאף פעם לא נופלת. אני, בכל אופן, מעדיפה ליפול.