שמו של הסרט התיעודי "דעתו של החייל" הוא כשמו של הנושא שבמרכזו: כך נקרא דו"ח סודי שערכה הצנזורה הצבאית על המכתבים הפרטיים ששלחו חיילי צה"ל הביתה, ושהוגש במשך עשרות שנים לבכירי מערכת הביטחון. הבחירה בשם הזה מצוינת בעיניי, מפני שהיא ממקדת את תשומת הלב בעובדה שזאת מהותם של מכתבים: הם דעות. מחשבות והשקפות פרטיות, שבמקרה הזה נכתבו אולי בידיעה מעורפלת שיעברו צנזורה, אבל בוודאי לא תוכננו לשמש כמניפסטים. ובזה כוחם, מפני שהמכתבים שנחשפים בסרט (מתוך מאות האלפים שנשלחו וצונזרו) חושפים בנונשלנטיות מקפיאת דם את כל החרא שמסתובב בקרביים של הישראליוּת מעצם היותנו מדינה שיש לה צבא-עם.
היוצרים, אסף בנית (שגם ביים) ושי חזקני, נותרים נאמנים להגדרת המשימה שלהם. "דעתו של החייל" מטפל בין השאר במעמדם של הומואים בצה"ל בשנים שבהן הנטייה הוגדרה רשמית כסטייה מינית, נוגע במכתבים רומנטיים/ארוטיים (בדגש על כתיבה נשית; אין כאן ייצוג לחרמנות גברית-חיילית) ומדבר אפילו על הרגלי השימוש של חיילים (בסדיר) בסמים, בדגש על קלים.
חלק מהדברים נראים משונים בגלל הזמן שעבר – המכתבים והדוחות אודותיהם נשלחו ונבדקו משנות ה-40 ועד לסוף שנות ה-90, כשהמכתב נגוז והוחלף באמצעים דיגיטליים – אבל הכל נותן תמונת מצב מרתקת של צעירי ישראל ברגע נתון, קפסולת זמן מושלמת. אלא שהסרט בסופו של דבר נמצא בשיא האלמנט שלו כשהוא עוסק בלב החוויה החיילית, בחרא עצמו; ואז, יותר משהוא מרתק, "דעתו של החייל" כל כך מכעיס.
המציאות היא מה שעושים ממנה
אם מישהו עדיין שובר את הראש על המקור הבלתי נדלה של אלימות גברית-ישראלית, אם למישהו יש אשליות בנוגע למידת הגזענות הטבועה בנו קולקטיבית, אם מישהו עוד קונה את "הצבא הכי מוסרי בעולם" – יצפה נא בסרט החשוב והמצוין הזה, יצפה ויכעס. המכתבים והמרואיינים כאחד מוכיחים באותות ובמופתים שמדינת ישראל מלבה באופן שיטתי יצרים איומים, מייצרת פוסט טראומה ובה בעת מתעלמת מהשלכותיה, מעודדת אלימות ברוטאלית (או לכל הפחות מעלימה ממנה עין), ובעיקר פוצעת את הנפשות של בניה ובנותיה על מזבח הביטחון.
אחד הקטעים המאלפים בסרט עוסק במהלך שיטתי של הסתת חיילים ממוצא מזרחי נגד הערבים במלחמת העצמאות, וגם אחריה. קטע קשה מדבר על השאיפה של צה"ל להפוך נפש אנושית לנפש חיילית, ובעיקר על החשש שהאנושיות תבצבץ מחדש. המרואיין דב "דובי" ברקן, בעצמו איש ביטחון שדה בעברו, מדבר על הטרלול שבלהיות הומו בארון שמטרגט חיילים הומואים כדי לסנן אותם החוצה מתפקידים "רגישים". חלק מהדברים האלה שייכים לעבר, אחרים מטופלים כיום בצבא שללא ספק נמצא במקום אחר לגמרי משהיה בשנות ה-50 או אפילו ה-90. רק דבר אחד לא השתנה: מה שהחוויה הצבאית עושה לנפש הפרטית והקולקטיבית. מה שמיליטריזם עושה לעם ולמדינה.
בערך מאז שהפסקנו לדבר על שלום, הפסקנו גם לאחל לילדים שלנו שכשהם יגדלו כבר לא יהיה צבא. "דעתו של החייל" הוא תזכורת קצרה (בסך הכל 54 דקות), דחוסה, אפקטיבית ואיומה למה שעושה לנו הנרמול של עצמנו כעם שהוא צבא ולהפך. תגידו הכרח המציאות, ואשיב שהמציאות היא מה שעושים ממנה.