הכאב הגדול ביותר של שירותי הסטרימינג, אם לדבר רגע "עסקית", הוא שידורי הספורט. אין תחליף לגול בשידור חי של מסי או לשלשת ניצחון של סטף קרי בגארדן של בוסטון, ולא יעזור שום קוסם מהארץ התיכונה או דרקון נושף אש מווסטרוז. מה עושים כשאין תחליף? מייצרים מוצרים משלימים ועושים את זה בקצב מסחרר. כל שירותי הסטרימינג, ללא יוצא מן הכלל, מתמלאים בתכני ספורט - טובים יותר ופחות - כשהכוכבים הגדולים וגם הליגות עצמן מזהים היטב את הפוטנציאל ונכנסים בכל הכוח. חלקם שותפים בחברות ההפקה, כמו לברון ג'יימס בסרט הכדורסל הנהדר "השיחוק" עם אדם סנדלר בנטפליקס, או קווין דוראנט בסדרת התיכונים הנמרצת "סוואגר" באפל TV פלוס. אחרים מעניקים גישה חופשית אל מאחורי הקלעים, כמו "המרוץ לניצחון" בנטפליקס, שהטיסה את הפורמולה 1 ב-300 קמ"ש בסיבוב אל הצפייה לכל המשפחה, או "הכול או כלום" של אמזון פריים שנכנסת אל הקרביים של חדרי ההלבשה של פפ גווארדיולה, ז'וזה מוריניו ומיקל ארטטה בפרמיירליג.
אלה ימים יפים להיות אוהד ספורט, והרשימה מתארכת והולכת: מניימאר, פלה, מראדונה ושומאכר בנטפליקס, דרך השואו-טיים לייקרס של שנות השמונים ב-HBO, הסיפור המופלא של יאניס אנטטוקומפו בדיסני+, ואיך אפשר בלי "הריקוד האחרון" של מייקל ג'ורדן, ששברה שיאי נטפליקס בימי הקורונה, כשעולם הספורט עמד מלכת; או אפילו "טד לאסו" זוכת האמי של אפל, שאמנם עלילתית לגמרי, אבל רוכבת על אותו הסנטימנט.
אל הרשימה התווסף בימים אלה הסרט הדוקומנטרי "פרשת פיגו: המעבר ששינה את הכדורגל" ("The Figo Affair: The Transfer that Changed Football") בנטפליקס, שאלמלא היה כה מפתיע לטובה, אפשר שהיה נבלע בתוך השפע הזה כעוד מוצר מדף לצפייה מזדמנת ביום סגריר. איך אמרו הגשש? שלושים שנה, לך תזכור. אז הפוך. 22 שנה חלפו מאז ה-24 ביולי שנת 2000 ואי אפשר לשכוח. לואיש פיגו, שחקן-על-חלל ואחד משני הכוכבים הגדולים של ברצלונה (לצד ריבאלדו), נעמד ליד הנשיא הטרי דאז של ריאל מדריד פלורנטינו פרז ואוחז בידו חולצה לבנה מספר 10 של ריאל מדריד. בלתי נתפס.
איך נסביר את זה לדור שידע רק את מסי ורונאלדו, מה היה לואיש פיגו עבור אוהדי ברצלונה? קחו את מסי והעבירו אותו לריאל מדריד כשהוא בשיאו בברצלונה ותקבלו את עוצמת השבר, ההלם ותחושת הבגידה. המעבר של פיגו, שכמה חודשים לאחר מכן זכה בכדור הזהב לשחקן הטוב בעולם במדי ריאל מדריד על עונה ששיחק בברצלונה, לא רק הגדיר את יחסי הכוחות בין שתי הקבוצות לשנים הבאות, אלא נתן את האות לשינוי ביחסי הכוחות בכדורגל העולמי - בין הכוכבים למועדונים.
כיום זה נראה טריוויאלי, הכדורגל שייך לכוכבים, שמתחזקים מותגים אישיים ורשתות חברתיות עם מיליוני עוקבים ועם קהל שהולך אחריהם לא משנה איפה הם משחקים. החוזה האחרון שקיבל קיליאן אמבפה בפריז סן ז'רמן על מנת שלא יעבור לאותה ריאל מדריד, לקח את המגמה לקיצון. לפני עשרים שנה זה לא היה כך, קלישאת המועדון שגדול מכל שחקן עמדה - והשחקנים, גם הכוכבים, קיבלו זאת בהכנעה. הם לא ידעו שאפשר גם אחרת, ומי שצפה במייקל ג'ורדן ב"הריקוד האחרון", לא יכול לדמיין את לברון ג'יימס, ש"ההחלטה" שלו לעבור למיאמי שינתה את יחסי הכוחות גם ב-NBA לטובת השחקנים, סובל יחס כזה מהמועדון שהוא הכוכב הבלתי מעורער שלו.
כאן גם מגיע הטוויסט ב"פרשת פיגו", שהופך את הסרט למעניין אפילו יותר מאשר הפן הספורטיבי נטו שלו - והוא שפיגו, למרות הכול, הוא לא הסיפור כאן. הוא רק הכלי המאוד יוקרתי במגרש משחקים שהיה ונותר גדול עליו עשרות מידות. לסיפור הזה קוראים גמר מונדיאל העסקנים עם גיבור וגיבור טרגי. ובמילים אחרות, שם קצת פחות סקסי אבל לא פחות מייצג לפרשת פיגו הוא עלייתו של פלורנטינו פרז, ונפילתו של חואן גספר. הראשון הוא האיש שבנה מחדש את ריאל מדריד כקבוצה הגלקטית, ואחרי פיגו החתים בה גם את זידאן, את רונאלדו (המקורי) ואת דיוויד בקהאם. נשיא קבוצת כדורגל שמוכר בעולם הרבה יותר מאשר ראש ממשלת ספרד וכנראה שגם מהמלך. השני הוא האיש שריסק את ברצלונה, שהתאוששה אחרי שנים רק הודות לנשיא "תואם פרז" משלה, חואן לאפורטה.
כך, לא פחות מאשר סיפור על מעבר הכדורגל הגדול והיקר בעולם עד אז, ועל כוכב כדורגל שרק רוצה שיאהבו אותו קצת יותר וישלמו לו הרבה יותר, "פרשת פיגו" שיצרו דיוויד טרייהורן ובן ניקולס (שעומדים גם מאחורי הדוקו על פלה מהשנה שעברה) מספק הצצה מרתקת אל האופן שבו העסקנים מנהלים את ההצגה הגדולה הזאת שנקראת עולם הספורט, ואיזה מסכנים האוהדים.
אולי זה הזמן שחלף, אולי בכל זאת המצפון שהעיק על פיגו (לא באמת), אבל הישגו הגדול הוא שלראשונה הוא מושיב אל מול המצלמה את כל השותפים למהלך/תרגיל מסריח הזה: תלוי את מי אתם אוהדים. פיגו מדבר על כך לראשונה, וגם במרחק הזמן לא נראה כמי שמתייסר על משהו. קשה לומר שזה מפתיע, כי גם על המגרש הוא היה רוצח בדם קר. מגיע גם פרז, עד אז אלמוני וכעת מדושן עונג ומתמוגג מהשחמט שעשה. מגיעים הסוכן והלוביסט שגזרו קופון שמן מאוד, העיתונאים שהיו שם בזמן אמת, וגם גספר נשיא ברצלונה דאז, האיש שלא החמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות.
כולם מדברים בתשוקה כאילו לא חלפו עשרים שנה, בעריכה קצבית ולצד קטעי ארכיון שמזכירים נשכחות, וגם אחד, פפ גווארדיולה, אז חברו לקבוצה של פיגו בברצלונה ואחד האנשים הקרובים אליו ביותר. גווארדיולה אולי הפך לשכיר חרב כאחד המאמנים הגדולים של ימינו, אבל כשחקן וכאוהד כדורגל, הוא ידע היטב מה היא נאמנות, ועד כמה זה כואב ששוברים לך את הלב.