כמה: הביקורת נכתבה אחרי צפייה בשני פרקים
איפה: 
קשת 12
המלצת tvbee: לצפות ולהנות, אל תהיו כבדים

הפריים טיים הישראלי אינו זירה מחויכת ונעימה במיוחד בימים כתיקונם. האסקפיזם שאנחנו צורכים לרוב יהיה טעון במתח ואדרנלין. תכניות הריאליטי המרכזיות כמעט תמיד תחרותיות וסוחטות את המשתתפים לקצה היכולת, בין לבין נקבל איזו דרמת מתח על מנהיג כת מניפולטיבי או תכנית תחקירים נועזת. אפילו תכניות המערכונים מתעסקות בעיקר בסאטירה.

רק בערב שבת, כשמאבקי הרייטינג שוככים מעט, נותנים לנו הפוגה קלה עם סיטקום משפחתי (בשני הערוצים המרכזיים), בשידורים חוזרים או טריים. כל מה שנמצא על הטווח שבין "לא תאמינו!" לבין "קורע" מודר כמעט לחלוטין מהערוצים המרכזיים. פרט ליש לה את זה שצצה לרגע קצר וחולף, הטלוויזיה שלנו פשוט לא רוצה לגרום לנו לחייך. אני לא יודע מה אתכם, אבל כששמעתי על קומדיה רומנטית בכיכובה של מירי מסיקה עם מושא אהבה צעיר וחתיך, חיוך גדול כבר עלה על שפתי.

אולי אני לבד פה (למרות שאין סיכוי), אבל מסיקה היא אחד האנשים שאני הכי אוהב לראות על המסך. כבר כתבתי בהרחבה על כל מה שאני אוהב במירי מסיקה, אהבתי אותה כמנטורית ב-The Voice, כבוררת באביב או אייל ואני מוכן לגמרי לשלב הבא - מילפית קומית ברומן עם הגלגול הישראלי של קלינט איסטווד. בזה לא הגיל מסיקה מגלמת את טליה, גרושה ואמא לשלושה שנכנסת למערכת יחסים רומנטית עם ישי, מדריך גלישה צעיר וחבר של בנה הבכור, בגילומו של עלם החמודות גפן ברקאי. ברקאי הוא פסל של אל יווני שקיבל יכולת דיבור. הוא לא ממש יכול להזיז את שרירי הפנים, אבל לא צריך אותם בשביל למלא את תפקידו בצורה יעילה. האיכות החולמנית-נאיבית של מסיקה בשילוב עם הסקסיות המשועשעת שלה מתאימים כמו כפפה לסיפור האהבה הלא שגרתי וברקאי הוא בדיוק הממתק החטוב שישלים את הטנגו. כמה שזה נשמע מוזר, הם נראים כמו זוג אמין ולא כמו שניים שהוצמדו על ידי תסריט - תנאי הבסיס לכל קומדיה רומנטית שמכבדת את עצמה.

בשורה התחתונה, אם נחזור למה שייחלתי לו בפתיחה, לפי שני הפרקים הראשונים זה לא הגיל מספקת את כל מה שרציתי ואפילו קצת יותר מזה. זאת סדרה קלילה ונעימה שמשאירה חיוך על הפנים ואפילו מצליחה להצחיק מדי פעם. לא אכנס לפרטי העלילה, אבל מדובר לפי הפתיחה בקומדיה רומנטית מסוג "איך הזוג ישרוד" (בניגוד לכאלה שממוקדות באיחוד הראשוני), האהבה של ישי וטליה מול כל העולם. זה ציר עלילה מרכזי שיכול לספק שלל תפניות וקונפליקטים, אבל אף אחת מהשאלות שעולות אינה של חיים ומוות. כמה נדיר וכמה מרענן. ברקאי מבצע את תפקיד החתיך המושלם כהלכה, אבל המוקד הסיפורי והרגשי היא מסיקה. גם אם המשחק שלה לא סופר-דופר מהקוצע ומשוייף, התפקיד ממש נכתב בשבילה, וכל מה שהיא משדרת באופן טבעי משתלב בדמות בצורה הגיונית.

הדרמה הקלילה מגיעה כאמור מהרומן המרכזי, והיוצר (התסריטאי רועי עידן, שזכור לחלקנו מבואו לאכול איתי: עונת הזוגות) השכיל למלא את כל מה שמסביב בשלל קומיקאים מוכשרים. כיאה לקומדיה רומנטית, חלק ניכר מהעול הקומי מוחזק על ידי דמויות המשנה, ונבחרת השחקנים המשניים שגויסו הם בלי ספק נקודת החוזק של הסדרה. דוד שאול ולידור אדרי בתפקיד הילדים הגדולים של טליה מביאים לתפקיד אנרגיות טיפה גבוהות מדי אבל מצחיקים וחמודים כקלישאת הילדים המיליניאלים המפונקים (על סטרואידים). רמי הויברגר פתטי ומשעשע בתפקיד הגרוש הכושל של טליה, גם הוא בהקצנה של הקלישאה המוכרת. אגב, חלק מהקלילות של הסדרה נעוצה בזה שהיא לא נלחמת בקלישאות אלא מחבקת אותן, מכירה בהן וממשיכה הלאה. לא צריך לשבור ולהפוך הכל, לפעמים אפשר פשוט להתחיל מנקודת פתיחה מוכרת ולראות לאן היא לוקחת אותך. השגרתיות הזו יכולה גם לרענן (באופן שמזכיר מעט את היצירות הקלילות והכיפיות של אורי גרוס).

לידור אדרי, מתוך
לידור אדרי ודוד שאול בתפקיד הילדים המיליניאלים המפונקים|צילום: קשת 12, קשת 12

אם הליהוקים המרכזיים טובים, במעגל הרחוק יותר של שחקני המשנה יש כמה הברקות של ממש, הודות לכמה מהשחקנים הקומיים הצעירים האהובים עלי. יואב לוי, שהיה מעולה בהבלתי רשמיים, הוא שחקן קומי עולה שחייבים להכיר, ומקבל פה תפקיד קיצוני ומוזר שאני מחכה לראות איך יתפתח. רבים מהצופים בוודאי ישמחו לראות את רבקה מיכאלי שבה למסך ועושה כרגיל עבודה טובה. ומי שהצליח לזרוח בכמה רגעים ספורים הוא היוצר הקומי המוכשר עד אימה איתי זבולון (יניר האחמ"ש, So-Low), שלוקח תפקיד קטן וכרגיל עושה ממנו מטעמים. אף אחד לא יזכה פה באוסקר, לא בטוח שאפילו נזיל דמעה כשסיפור האהבה יגיע לשיאו. אבל אם אתם שואלים אותי, זולגות לנו פה בארץ כבר מספיק דמעות. אז אפשר ערב אחד בשבוע לעזוב את הדרמה ומתח, את המאבקים והטרגדיות, ופשוט לתת למירי מסיקה לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב, ולכל מי שסביבה להעביר לנו את הזמן בנעימים. תחייכו קצת, מה כואב לכם, החיים לא חייבים להיות כל כך קשים.