נטפליקס חיכתה לסוף השבוע כדי לבשר על ביטלן של שתי תוכניות צעירות למדי - The Break (אתנחתא, או "ההפסקה" - התוכנית הופיעה בנטפליקס בשני השמות) בהנחיית הקומיקאית מישל וולף, והמופע של ג'ואל מקהייל בהנחיית, וול, הקומיקאי והשחקן ג'ואל מקהייל. לוולף זה קרה מיד בסיום עונת הבכורה של התוכנית, ולמקהייל - שפורמט התוכנית שלו התבסס אחד לאחד על מרק הוליוודי שהנחה בערוץ E! - אחרי שתי עונות, האחרונה עלתה גם היא לנטפליקס בחודש שעבר. תגידו שזה לא עלבון נוראי שמבטלים לך את התוכנית אחרי עונה או שתיים ונגיד לכם, אוקיי, אבל טרנספרנט או אוקיי, אבל בית הקלפים. כי כשנטפליקס (ודומותיה - טרנספרנט באה מבית היוצר של אמזון) רוצות לעמוד מאחורי פרויקטים שקורסים לנגד עיניהן, הן מצליחות. לראייה: עונה חדשה לבית הקלפים בלי המטרידן הנודע קווין ספייסי בחצי השנה הקרובה ועונה חדשה, מתישהו בעתיד אי פעם, לטרנספרנט בלי המטרידן הקצת פחות נודע ג'פרי טמבור.
אבל כשזה מגיע להפקות הווראייטי שלה, נטפליקס גילתה פתאום שמרנות וקמצנות. שתי התוכניות המבוטלות זולות יחסית להפקה - שתיהן מבוססות מונולוגים של אדם יחיד שעומד על רקע מסך ירוק ומוסר את משנתו, ומדי פעם משולבים בהן קטעי וידאו מתוכניות קיימות ומערכונים. זהו. הכי בסיסי. בכאן 11 יש בכל רגע נתון משהו כמו שבע תוכניות כאלה, אבל נטפליקס לא הצליחה לשמור על שתיים כאלה באוויר במהלך שנת שידורים אחת. אז למה, בעצם? למה תכנים זולים ויעילים בוטלו בזמן שהפקות ענק, כאלה שאין שום ערובה שיצליחו להתאזן כלכלית במודל הצפייה של נטפליקס, ממשיכות לעלות ומחודשות לעונות נוספות?
סברה ראשונה היא שנטפליקס לא רוצה להסתבך במישור הפוליטי. בשנים האחרונות, הפכה נטפליקס לאחד מספקי התוכן הכי ליברליים בארצות הברית, והיא לא תהסס לשדר תכנים שקוראים תיגר על הלך הרוח של הרשתות הגדולות וערוצי הטלוויזיה. The Break והתוכנית של מקהייל היו אמורות להתאים לה כמו כפפה ליד: שתיהן מתאימות לקהל המילניאלי הנחשק, ומנחיהם מציגים משנות מאוד Woke, מאוד מחוברות לסדר היום הציבורי ומהצד "הנכון" של המפה הפוליטית האמריקאית (רוצה לומר, שתיהן יורדות כל הזמן על טראמפ). אבל למה לנטפליקס כאב הראש התקופתי הזה? נרחיב את ההשוואה בין הטוק שואוז המבוטלות לסדרת הדרמה בית הקלפים לרגע: אם השערוריה של קווין ספייסי היא אירוע אחד שאפשר לפתור, הפחד מפני התכנים הפרובלמטיים שישודרו אולי ב-The Break הם סכנה שבועית. אם מישל וולף, קומיקאית נהדרת שהובאה לנטפליקס עוד לפני שהפכה לאחת הנשים השנואות על הימין האמריקאי בעקבות הופעתה בארוחת הערב החגיגית של הבית הלבן, תגיד משהו שיצריך מהם התנצלות - זה יכול לקרות בכל רק. כלומר מדי פאקינג שבוע. זה סוג אחר של שליטה שיש לנטפליקס על היוצרים שלה, וגם לנדיבות ולאורך הרוח שלה יש גבול.
נוסף על כך, נראה שנטפליקס פשוט הבינה מה עובד לה. ביטול תוכניות האירוח/וראייטי של וולף ומקהייל מזכיר את הניסיון של נטפליקס בשידור תוכנית לייט נייט יומית בכיכובה של צ'לסי הנדלר - ניסיון שהסתיים גם הוא בביטול אחרי שתי עונות. כלומר, יותר משהפרה הזאת לא רוצה להיניק, העגל הזה שהוא אנחנו, צופי נטפליקס, לא רוצה לינוק. מי שבוחר בתכנים של נטפליקס עושה זאת בין השאר בגלל האיכות הא-זמנית שלהם. נטפליקס היא לא יצרן של חדשות, אלא אזור טלוויזיוני שמתרחש באיזה יקום מקביל, מחוץ לזמן והחלל של כדור הארץ המבאס. היא מושתתת על זה שבכל רגע נתון תוכל לראות מה שבא לך, לא את מה שחייב להיראות כרגע אחרת יאבד מהרלוונטיות שלו. השילוב של התוכן האקטואלי במערך התוכניות שלה עוד לא פתור עד הסוף, עוד לא יושב בטבעיות בתוך גלקסיית התוכן של נטפליקס, אלא הולך שם לאיבוד. לכן חבל על וולף ומקהייל, באמת שני מנחים טובים שהובילו שתי תוכניות טובות, אבל לא היה להם הרבה סיכוי מלכתחילה.