לאורך 30 שנות פעילותה של קשת היא הביאה למסך מגוון תוכניות שהפכו לקאלט ישראלי. אחת מהתוכניות הבולטות היא "פלפלים צהובים", שהביאה את סיפורה של משפחה שמגלה כי בנם הצעיר מתמודד עם אוטיזם. התוכנית זכתה לשבחים רבים, נמכרה לחו"ל ואפילו הוקרנה באו"ם. מיכאל זפסוצקי, שגילם את עומרי, הפך בן לילה לכוכב.
בריאיון ל"גלית ואילנית" שחוגגות 30 שנה לקשת, סיפר זפסוצקי על ההרגשה להיות על סט עם מבוגרים, האיחוד בסרט עם אורי פפר איתו שיחק והאופן שבו הגיע לאודישן לתפקיד. "זה היה ממש בטעות. אמא עבדה בחברת הפקות, אבל אני בכלל התחלתי בעולם הריקוד, זה מה שרציתי לעשות. אמא אמרה שהתקשרו ושמחפשים ילד שמתאים לנתונים שלי. הלכתי, ואחרי מספר אודישנים התחלנו בחזרות", סיפר.
כשחקן אתה רוצה להבין מאיפה ולמה הדמות פועלת, איך ילד בן שש ניגש לתפקיד כזה?
"לא באמת יודע. זה בא מסקרנות, ממש עניין אותי. קרן מרגלית המדהימה היא זו שכתבה את הסדרה, וזה ממש הבן שלה".
נפגשת עם הילד?
"כן, היו לנו פגישות בהן היינו משחקים ביחד. היא הייתה מבקשת שאשים לב לאן הוא מסתכל או אילו דברים עושים לו לא טוב".
איך הרגיש להיות על הסט?
"כמו קייטנה, זה היה ממש מדהים. הייתי מסיים את בית הספר, באו לאסוף אותי והיינו נוסעים רחוק כי צילמנו במדבר. שם הייתי עם מבוגרים על הסט וזה היה מדהים כי התייחסו אליי כבוגר. היכולת להביע את הדעות כילד הייתה ממש כיף, שאלו אותי מה אני חושב ורוצה".
למרות שהיום הנושא יותר מדובר, ב"פלפלים צהובים" היה משהו ראשוני בכל הקשור באוטיזם. גם זפסוצקי הודה כי לקח לו זמן להבין. "כשהתבגרתי יותר הבנתי. המשפחה עברה לארצות הברית כשהייתי בן עשר, ואני זוכר שהיינו ברכבת התחתית בניו יורק וניגשה אליי אישה שאמרה שהיא עובדת עם אוטיסטים. היא סיפרה שהם רואים ומראים להורים את הסדרה. הייתי בן שלוש עשרה ואז יותר חשבתי על זה, זה מדהים".
בהתחלה היו אנשים שחשבו שאתה באמת אוטיסט ולא הבינו שאתה משחק. היו מדברים איתך על זה?
"כן זה היה קצת מוזר בבית הספר. נכנסתי לכיתה ב' והפרומו בדיוק עלה בלילה שלפני. בדרך לכיתה שמעתי בנות שמדברות על הסדרה, ואז הן הסתובבו אליי ושאלו: 'זה אתה?'. הודיתי שכן, ובסוף היום כל בית הספר עמד מחוץ לכיתה וביקש חתימות".
הפרסום המיידי יכול לבלבל גם מבוגרים. איך זה משפיע על ילד בכיתה ב'?
"זה הפחיד אותי ממש, כולם הסתכלו עליי ולא הבנתי מה לעשות עם עצמי. זה נראה היה לי כל כך ענק, וזה הפחיד אותי. ילדים לא כל כך ידעו איך לעכל את העניין ששיחקתי אוטיסט. היו גם כמה סיטואציות פחות נעימות בקטע הזה, אבל עכשיו אני מבין כמה הייתי בר מזל שיצא לי לגלם דמות כזו".
עברתם לארצות הברית. היכולת להתנתק באה בזמן טוב?
"כן, ממש. זה הרגיש כמו דף חדש שהייתי צריך ברגע הזה. אבל בגיל ארבע עשרה הבנתי שאני חייב לחזור לזה. אני לא זוכר בדיוק מה היה, אבל הרגשתי שאני ממש צריך עוד פעם להיות על סט. התמכרתי ליצירה, ואז התחלתי ללמוד משחק בפעם הראשונה בסן פרנסיסקו".
עכשיו, אחרי שנים של לימודים, אתה עובד בתחום פה וגם באמריקה?
"כן, זה לקח לי הרבה זמן לחזור לזה. ברגע שהתחלתי ללמוד משחק זה נהיה יותר מסובך כי כשהייתי ילד פשוט הגעתי וחלמתי, וכשהתחלתי ללמוד זה נהיה מסובך. אני ממש אוהב להתעמק, אז נסעתי ללמוד אחרי התיכון באוניברסיטה בלוס אנג'לס. זכיתי להשתתף בסדרת נוער שם וב"המפקדת" כאן ממש שבוע אחרי".
עכשיו אתה פה או שם?
"מה שיוצא, בין לבין".
היום אתה סוגר מעגל בסרט חדש עם מי שהיה דוד שלך ב"פלפלים צהובים", אורי פפר.
"ראיתי אותו ביוון כשחלפנו אחד על פני השני בעלייה למטוס וזה היה מאוד מצחיק. כשהבמאי התקשר אליי ושאל אותי אם אני מכיר את אורי פפר שישתתף בסרט ממש התלהבתי כי לא ראיתי אותו מלא זמן".