הבינג' ועונשו

צפיית הבינג' היא לא באמת חדשה. זקני השבט מספרים על ימים רחוקים שבהם אנשים היו נסחבים עם ערימות ענק של קלטות כדי להשלים את כל העונות של 'טווין פיקס' או כדי לצפות שוב בכל העונות של 'סיינפלד'. אף אחד לא דיבר על זה, או עשה מזה עניין, כי זו הייתה דרך צפייה נדירה למדי. בדרך כלל אנשים עשו את הדבר הסביר וההגיוני: זכרו להדליק את הטלוויזיה בשעה היעודה או צלחו את המשימה הבלתי אפשרית של תכנות מכשיר הוידיאו להקלטה מראש. פרק אחד בכל פעם, זה היה הסטנדרט. רוצים עוד? תקבלו בשבוע הבא.

כשהמושג VOD פרץ אל חיינו בסערה היינו כחולמים. בלי לקום מהספה, בלי ריצות היסטריות לספריית הוידיאו, בלי תחינות לחבר ההוא שהקליט את הסדרה שאנחנו מתים לראות... רק לוחצים על כמה כפתורים ואנחנו יכולים לצפות בעונה אחרי עונה ולהשלים סדרות שכבר שנים אנחנו מצטערים שהחמצנו. אבל כך או אחרת, סדרות חדשות המשיכו להיענות לסדר הישן: רוצים עוד פרק? נא להתכבד ולהמתין שבוע אחד לפחות.

האקסיומה הזו נשברה על ידי נטפליקס באופן מזהיר ולא צפוי כשהם שיחררו את הסדרה 'בית הקלפים' במכה אחת. פתאום אפשר היה לצפות בכל הפרקים של סדרה חדשה לגמרי בלילה אחד מוטרף. הרעיון הזה גרם למילה 'ספוילרים' לנסוק אל ראש טבלת החרדות שלנו. עד עכשיו כולנו חיכינו ביחד לפרק הבא, וצפינו בו באותו הזמן. בימים הטובים ההם רק הבודדים שהצליחו לתכנת את המכשירים הביתיים להקלטה בזמן הנכון היו צריכים לפחד מספוילרים. אבל ברגע שהרשת משחררת עונה שלמה בבת אחת אנחנו נתונים לפתע לחסדיהם של אנשים חסרי חיים שלא עושים כלום חוץ מלראות סדרות במהירות ולעוף על עצמם בטוויטר.

צפיית הבינג', אם כך, ערערה באופן חסר תקנה את חיי החברה של המין האנושי וגרמה לרבים וטובים להיזכר בכך שיצר לב האדם רע מנעוריו. אנשים מתעוררים בבוקר כשבליבם כוססת חרדה עמוקה: האם זה היום שבו יספיילרו לי את הסדרה הכי אהובה שאני שקוע בה ממש עכשיו? הסטרס של החיים גבר לרמות חסרות תקדים ואנשים נורמטיביים לשעבר פיתחו אובססיות מסובכות. המאמץ לעמוד בקצב הבינג' כשסדרות חדשות משתחררות חדשות לבקרים גובה מבריאות הנפש שלנו מחירים כבירים.

וכל זה בלי שהתחלנו לדבר, אפילו, על תחושת הקבס המוכרת שמתעוררת אחרי שעות על גבי שעות של צפייה בסדרה שהיא... בסך הכל... איך לומר – לא ממש חיונית לחיינו. גרוע מכך: צפיית הבינג' מערערת, בצדק, את הביטחון העצמי של הצופים לגבי החוש הביקורתי שהם פיתחו עם השנים. יש סדרות שצפיית בינג' פשוט עושה להן טוב, אבל אין סיכוי שהיינו זוכרים לעקוב אחריהן בסדר העולמי הישן. וישנן גם סדרות שצפיית הבינג' בהן הורגת אותנו – ההתרחשויות אינטנסיביות והמתח אדיר ואנחנו הולכים ומשתגעים בהדרגה על הספה עקב חוסר שינה ובליסת חטיפים ירודים. 

מכורים, משוללי שינה, אחוזי פחדים – הצופים של עולם הבינג' הם יצורים אומללים למדי. אפשר כמובן לעשות שימוש בכוח הרצון ולהימנע מחוויית בינג' אינטנסיבית מדי. נהדר! קודם דרשו מאיתנו להפגין כוח רצון ולשלוט בצריכה של פחמימות ריקות, שופינג ופייסבוק – ועכשיו אנחנו אמורים לגדל עמוד שדרה מול סדרות ממש-ממש מותחות. כשהכפתור של השלט ממש מתחת לאצבע והפרק הבא כבר מוקרן על המסך, אנחנו פשוט מוסיפים עוד פריט לרשימה של דברים שכבר לא ניגמל מהם לעולם.

כדי שלא נשקע בתהומות של הלקאה עצמית, לגמרי מותר לנו לחפש גם יתרונות בצפיית הבינג'. אז קודם כל, הזמן שבו אנחנו שקועים בצפיית בינג' הוא זמן שבו אנחנו לא מבזבזים כסף ולא מתמכרים לתרבות הצריכה. אנחנו גם לא צריכים בגדים חדשים כי בכל מקרה תמצאו אותנו באותו הטרנינג על הספה, משלימים את עונה 12 של סדרה אקראית במיוחד. צפיית הבינג' מנחמת אותנו, מעסיקה את המוח המותש שלנו ומאפשרת לנו לברוח משידורי החדשות המייאשים. היא מעניקה לנו קלילות, עצמאות וחופש – כי מי צריך חרדות קיומיות כשיש לו טלוויזיה, סטרימר ושלט?

והכי חשוב – אחרי שנסיים את צפיית הבינג' הנוכחית, ממש מחר לפנות בוקר – כל הכוח יהיה בידינו. מי יוכל עלינו? כל הספוילרים אצלנו, ובכל רגע נתון אנחנו יכולים לפלוט ברשעות: "אתם יודעים שכורתים לו את הראש בסוף העונה, נכון?". ואפילו אם נבחר לחוס על הסובבים אותנו – הם יודעים. כולם יודעים מי המנצח: זה שטרף הכי מהר את כל העונה החדשה של "דברים מוזרים".