ממדי האסון מתבהרים: אתמול (ב') הובא למנוחות נוי שוש ז"ל, אשר נרצח בביתו שבקיבוץ בארי. אלמנתו מחול ניסתה לטפל בו בעודו גוסס לצד שלושת ילדיהם, חבשה אותו והוציאה את ילדיה מחלון הממ"ד בזמן שהבית עלה בלהבות. במקביל, היא ניסתה לנטרל את המחבלים בעזרת נשק אישי. היום, בריאיון לעמליה דואק ועופר חדד בחדשות 12, שחזרה שוש את הרגעים הקשים - והביאה את המגישים לסף דמעות.
"היה לא פשוט בכלל, היינו בהלוויה צבאית מכיוון שנוי גויס בבוקר יום שבת למילואים", סיפרה שוש, "תוך כדי שהוא החזיק את הדלת הוא אמר למ"פ שלו: 'אני אסיים פה ואני אצטרף אליכם בצפון'. מה אני עוד יכולה להגיד עליו? איזה איש".
את מצליחה לשחזר את הרגעים בהם עומדת בפניך הדילמה לנסות לעזור לבעלך ובמקביל לנסות לגונן על הילדים?
"אנחנו דיברנו על זה, הוא עוד היה בהכרה. עשיתי לו חוסם עורקים על הפצע המאוד גדול שהיה לו בזרוע, אמרתי לו: 'אני חושבת שאני אצטרך ללכת לחלון שלא תהיה ברירה', העשן נהיה ממש סמיך, הוא אמר לי שאני אעשה את זה. נוי ואני זה צוות, היינו צוות מהרגע הראשון וגם ברגעים האלה הוא אמר לי לעשות את מה שצריך, ובאמת כשלא הייתה כבר ברירה, כשלא ראיתי את האור של הפנס שהשארנו לנו שם - אמרתי לו שאני אוהבת אותו, נתתי לו נשיקה, הוא נתן יד לילדים והלכתי. הייתי צריכה לעזוב אותו, ללכת לפתוח חלון ולהעביר את הילדים. תוך כדי שמעתי יריות, אז פתחתי את החלון מאוד בזהירות כדי שלא יירו עלינו משם".
באותה נקודה, מחול פנתה לבתה הגדולה, בת חמש וחצי בסך הכל. "אמרתי לה תדאגי לאחים שלך", היא שחזרה, "אם אתם רואים מישהו - מהר תורידו את הראש. היא הבינה שיש אנשים רעים שמנסים לעשות לנו את הדבר הכי נורא שיש. היא שמרה על האחים שלה, אני ניסיתי עוד לחזור אליו ולטפל בו עוד קצת, לראות שהוא עדיין בהכרה, הוא החזיק לעוד קצת. אבל לקח לסיירת מטכ"ל כרבע שעה של קרב יריות מאוד רציני להגיע אלינו לתוך הממ"ד".
"המזל שלנו שזה קרה כשכבר היו חיילים וכוחות בקיבוץ - שהיה מי שיגיע", המשיכה, "היו אצלנו משפחות שפשוט אליהן לא הספיקו, אותנו חילצו אחרי שעה מהממ"ד. תוך כדי שלחתי הודעות וואטסאפ לקבוצה של אימהות, סיפרתי מה המצב שלנו. אני לא זוכרת כמה פעמים אמרתי שאני לא יודעת אם נחזיק, שהמצב קשה, שיש לנו עשן, אני עדיין משתעלת מהעשן בממ"ד. אחת האימהות הבינה - וכשכוחות הגיעו אליה היא פשוט שלחה אותם אלי. זה מה שהציל אותנו, הם לא ידעו להגיע אלינו אחרת".
לפני שהכוח הגיע, לקחת נשק וניסית לירות מבעד לממ"ד. ירית אי פעם?
"ירית ברובה בטירונות, זאת הפעם היחידה שנתקלתי. אני גם לא ממש אהבתי את זה שיש לנו נשק בבית, אבל נוי לא היה מוכן לשמוע. הוא קצין במילואים, היה לו מאוד חשוב שיהיה לו נשק. הוא גם אהב לטייל בג'יפים, בכל מקום בארץ, הוא אמר: 'חשוב לי שיהיה נשק'. סיכמנו שהוא יהיה במקום מסוים, ושם הוא היה, הילדים לא היו קרובים אליו מעולם. כשנוי נפגע ונפל לקרקע, תוך כדי שלחתי את היד ותפסתי את האקדח, אמרתי לו: 'מה אני עושה עם זה?', הוא אמר לי: 'פשוט תירי, הכל טעון, רק לירות'. תפסתי את האקדח בשתי ידיים וחיכיתי שמשהו יקרה, זה היה ברור שמשהו יקרה".
הצלחת לפגוע במישהו?
"אני לא יודעת, אח שלי קצין במילואים בפיקוד העורף והוא היה בבית שלי יום או יומיים אחר כך - והוא אמר שראו שם איזה אינדיקציה של דם בקומות שאנחנו לא היינו בהן, אז כנראה שכן. אני מנסה להתנחם בזה שאולי כן, ואולי בזכות זה שפגעתי הם לא ניסו להמשיך להיכנס. המחסנית שלי נגמרה, זרקתי את האקדח הצידה - ואז הם עברו להדליק את האש כדי שיהיה עשן בממ"ד".
עמליה דואק, שהתקשתה להקשיב לדבריה של מחול, שיתפה אותה בכך. "אני ממש מתקשה לנהל את הריאיון הזה, אני מודה", היא אמרה בקול רועד, "יש לך כוח אדיר, את באמת מדהימה. זה עוד אחד מהסיפורים האלה שפשוט אי אפשר בכלל להבין את הדילמה הזאת של אמא לבחור בין בעלה לילדים שלה. סליחה עופר אני פשוט לא מצליחה. מה שלום הילדים שלכם?".
"הילדים המתוקים שלנו באמת גיבורים, הילדה הגדולה שלי הייתה לדעתי בהבנה מלאה של האירוע הזה מההתחלה", השיבה מחול, "כשעברנו לממ"ד של שכנה אחרי שחילצו אותנו מהממ"ד שלנו היא אמרה להם שירו באבא שלה ושהיא חושבת שהרגו אותו, היא בת חמש וחצי. אמרתי לה כבר אז שאנחנו לא יודעים, למרות שהייתה לי הרגשה, אני ראיתי אותו שם שוכב כשיצאנו, אבל אמרתי לה שאנחנו נחכה, שאנחנו דואגים ומקווים שיהיה בסדר".
במקביל, בנה האמצעי של מחול חגג את יום הולדתו לפני מספר ימים. "הוא חגג יום הולדת ארבע כשהיינו בפינוי בים המלח", היא סיפרה, "כל כך הרבה אנשים התגייסו כדי שתהיה לו חגיגה כמה שיותר יפה ושמחה, הוא לא ממש הבין מה קרה, אבל כשידענו סיפרתי לו והוא התחיל להבין את המשמעות. כשהיה לו יום הולדת הוא בכה בלילה, הוא הבין שאבא לא יהיה ביום הולדת שלו וכל מה שתיכננו כבר לא יקרה כמו שרצינו. יש לי גם קטני בן שנה וחצי, הם בימים האחרונים מתחילים קצת לזוז ממני, לאפשר גם לאחרים לטפל בהם, ללכת למשפחה או לחברים לשעה, מתחילים קצת להראות סימנים שהם מעכלים או מתחילים קצת להתאושש, אבל אני לא יודעת. אני מקווה שנהיה כמה שיותר בסדר".
אז מחול סיפרה על התמיכה שהיא מקבלת מסביבתה. "יש הרבה אנשים מסביבנו שעוזרים לנו, שמנסים לטפל בנו ולתת לנו כמה שיותר", היא אמרה, "אל מקום הפינוי של בארי, בים המלח, הגיעו אנשים מכל הארץ בשביל לעזור והיה לנו מאוד נעים שם עם הקהילה שלנו. עכשיו אנחנו במרכז, בנצר סרני, אצל אח שלי בשביל הקבורה והשבעה".
מחול, את אמא לביאה, אין לי ספק שתהיו בסדר, תעברו את זה כמשפחה בהרכב חדש וכוחות מחודשים.
"תודה. יש לי שני אחיינים נעדרים שאנחנו לא יודעים שום דבר עליהם, על מקום הימצאם, לא ראינו אותם בשום סרטון, שני ילדים מתוקים, גלי בת ה-13 וליאור בן ה-15, ילדים מדהימים של אחותי. הם היו בממ"ד עם אבא שלהם וגם להם שרפו את הממ"ד וניסו להיכנס, הם הצליחו לקפוץ אבל היו שם יריות והמשפחה התפצלה. אבא שלהם הצליח לצאת ולהתחבא, להגיע לחיילים, אנחנו לא יודעים מה קרה להם, אין לנו שום אינדיקציה, הלוואי שנדע משהו".