דפנה רכטר כבר ראתה הכול - את הבמות הגדולות והזוהר, ואת השקט לאחר שהאורות כבים. שנים של התמכרות הובילו אותה למקום שבו לא נותרה לה ברירה אלא להילחם על החיים שלה. כעת, היא מספרת לרפי רשף ב"אינטימי" על השלב שבו החליטה לבחור בעצמה, הרגע שגילתה שהייתה במרחק של שבועיים מהמוות ועל העבודה החדשה שהכי רחוקה מאור הזרקורים.
היא זוכרת כאילו היה אתמול את הרגע שבו הבינה שעליה להיגמל מסמים באופן סופי כי אם לא - הגוף שלה לא יוכל עוד להחזיק, "עברו שבע שנים, חודשיים ו-25 ימים מאז שנגמלתי", סיפרה רכטר. "אני לא מתביישת בזה בכלל, להפך, אני חושבת שזה נורא חשוב להבין שנרקומן זה לא רק שם של מישהו ששוכב ברחוב בתחנה המרכזית ואין לו מה לאכול, נרקומן יכול גם להיות כוכב בתיאטרון ובקולנוע. נרקומן זה אדם שמשתמש בחומרים נרקוטיים".
מאיזה גיל היית מודעת לזה שאת נרקומנית?
"האמת שבגיל מאוד צעיר כבר קראתי לעצמי נרקומנית, זה תמיד נראה לי מאוד רומנטי. היה לי חבר גרמני נרקומן בעצמו, לא הייתה לי שום מודעות לדבר הזה, הוא בא והזריק לי וזה נראה לי סבבה. אחרי זה ההרגשה הייתה עילאית ונפלאה, אמרתי לעצמי למה שלא אמשיך?". 
איך מתנהלת שגרת החיים של נרקומן?
"מדובר בהמון שנים, היו גם שנים שלא השתמשתי בהרואין, הייתי לוקחת קוקאין ושותה אלכוהול. אני לא יכולה להגיד על שגרת חיים כי אני לא כל כך מבינה בזה. כשעבדתי בתיאטרון הייתה לי שגרת חיים של הצגות אבל השימוש שלי תוך כדי היה מובן מאליו - אני לא רציתי להיגמל, לא חשבתי שאשרוד יום בעולם בלי הסמים".
איך זה נראה בשיא ההתמכרות?
"בחצאית מיני וגופיה עם הכלבה שלי שהייתה דלמטית מעורבת, יושבות בחדר מאוד קטן בשכונת התקווה עם עוד שבעה נרקומנים בקריז, מסריחים ומחכים לסוחר. אני לא זוכרת הרבה, רק את התמונה הזו. אני זוכרת שכבר הייתי בתיאטרון אבל זהו".
איך את זוכרת את התקופה של הטלנובלה 'אהבה מעבר לפינה'?
"היה בעיקר נורא מצחיק, הייתי מאוד מסוממת ושתויה רוב הזמן, הופעתי עם אנשים שמאוד אהבתי - עמוס לביא אהוב ליבי שכבר לא איתנו. עם נתן דטנר היה לנו כל כך הרבה צחוקים שכבר היה קשה לצלם. עכשיו אנשים כבר לא כל כך מזהים אותי משם כי מאוד השתנתי".
סמים זה עסק יקר, איך מממנים את זה?
"הרווחתי הרבה כסף בתקופה שהייתי כוכבת גדולה, הייתי כמו רותם סלע - כל ערוץ שהיו פותחים בטלוויזיה הייתי מופיעה. הכל נשרף על סמים, לא נשאר כלום".
הקפדת להסתיר את ההתמכרות?
"לא נורא הסתרתי את זה, אבל הייתי בטוחה שאף אחד לא יודע. את לא חושבת כשאת בשימוש, זה לא פגם מוסרי זו מחלה. את לא בשפיות, לא במצב שאת יכולה לקרוא את המציאות כמו שהיא, את בתוך זה וזאת המציאות שלך. לא הערכתי את עצמי בשום צורה, לא הבנתי למה כולם כל כך מתפעלים ממני, הרגשתי שהיו לי חיים כפולים".
להיות שחקנית כל כך מפורסמת כפי שהייתה רכטר, ותוך כדי להיות ב"קריז" אם את לא מקבלת את מנת הסם בזמן - זה לא קל. לצד הקושי של ההתמכרות יש גם את הקושי המקצועי והטכני, כיצד מופיעים על הבמה וזוכרים טקסטים כשכל מה שחושבים עליו זה הסם? רכטר מסבירה איך התמודדה עם המצב: "הייתה לי פסיכולוגית שאמרה שהסמים זה קביים בשבילי, שאם לא היה לי את החומר הייתי מתה, זה אשכרה הרגיש ככה. בשביל לתפקד על הבמה ולזכור טקסטים הייתי צריכה לקחת סמים".
"אני באמת לא מתבאסת על העבר ואני מקבלת את כל מה שהיה, אבל אני כן חושבת שאם היו מאבחנים אותי כמי שיש לה הפרעות למידה וקשב וריכוז - אז הייתה לי אולי בחירה לעשות עוד דברים בחיים. לא הסכמתי ללכת לבית ספר שנים, אז הגעתי בגיל 16 לבית ספר למשחק בית צבי. אנשים אמרו שאני טובה, סוף סוף הרגשתי שמעריכים אותי".
ההורים שלך ידעו?
"ההורים שלי לא ידעו כלום כל הנעורים שלי, הם גילו שאני נרקומנית בשלב מאוד מאוחר".
עולם המשחק לא היה זר לה, אימה, חנה מרון הייתה אחת השחקניות המפורסמות דאז, אך מערכת היחסים של השתיים הייתה מורכבת. לקח לה הרבה שנים להתאושש ממתקפת הטרור בנמל התעופה של מינכן אליה נקלעה ואיבדה את רגלה כשהיא במצב קריטי, דבר שהשפיע על האימהות שלה וגרם לרכטר, בתור ילדה קטנה, להרגיש שהיא נופלת בין הכיסאות. רק לקראת סוף חייה מספרת השחקנית כי היא הרגישה שהאם באמת מצליחה לראות אותה. "אמא הייתה באמת נורא ידועה ומוערכת. הייתי בת חמש כשהיא נפצעה, היום אני מבינה למה היא הייתה תקועה בתחת של עצמה, זה בסדר, אבל אני הייתי רק ילדה קטנה והייתי צריכה אותה".
"היה משהו באישיות שלה ובשלי שלא יכול היה להתחבר", סיפרה השחקנית. "מזל שהיה לי את אבא. לקראת הסוף משהו נפתח אצלה, היא פתאום ראתה אותי, זה היה קטע מוזר ממש. ישבתי מולה וראיתי בעיניים שלי שהיא רואה אותי ולא את עצמה". 
איך הצלחת סוף סוף להיגמל לפני שבע שנים לאחר כל כך הרבה ניסיונות?
"הייתי מאוד קרובה למוות. כבר לא דיברתי כל כך, הייתי לוקחת כל לילה יותר ויותר סמים ומתעצבנת שאני קמה בבוקר. זה היה על הקשקש, עניין של עוד שבוע, שבועיים או יומיים. בדיעבד הבנתי שאם לא הייתי מפסיקה הייתי מתה. פתאום נפל לי האסימון שאני לא יכולה למות, אנשים עוד צריכים אותי פה ויש לי תפקיד".
"לקחו לי בערך חודשיים להפחית, התחלתי ללכת לקבוצות של מכורים ומצאתי את עצמי שם, כל האנשים דיברו את השפה שלי ואותי, החיבור היה מטורף. התחלתי ללכת כשעוד הייתי מסוממת ואחרי שלושה חודשים החלטתי שאני עושה גמילה בבת אחת, זה קשה והקריז היה מאוד קשוח אבל כל כך רציתי את זה שזה מחזיק עד היום".
יש שלב שאת אומרת לעצמך 'עשיתי את זה' או שעד היום את לא מעיזה?
"הכל זה רק להיום. זו מחלה כרונית שמתפתחת ומשחקת לי בראש כל היום. למדתי לדעת מתי זה המלאך מדבר ומתי השטן. המחלה היא לא פשוטה בכלל, היא כל הזמן מנהלת אותי. יש לי כל הזמן קולות בראש וזה קשוח. אני לא 'לא רוצה להשתמש' - אני פוחדת, יודעת שאין לי דרך חזרה הפעם".
איך נראים חייך כעת?
"אני דוגווקרית, מרי פופינס של הכלבים. אני ממש טובה בזה כי אני מחוברת לכלבים מאוד. זה נותן לי המון שפיות, יש בהם משהו כל כך נקי. אני מרגישה שכשאני איתם הכל בסדר, אני מאוד אחראית ושומרת עליהם".