בגיל 44 מלי לוי מגשימה שלושה מחלומות הקריירה שלה בבת אחת. היא מככבת בסדרה החדשה "הראש" (משני הקרוב בקשת 12), מופיעה בהצגה "הערת שוליים" בהבימה, והצטלמה לסרט "ג'ודוקא" שייצא בקרוב. בד בבד מתחילה לוי לחשוב על החלומות המקצועיים של בתה, היאלי - וזה קצת יותר מורכב. מי שבעצמה פרצה בגיל 14 בתחרות היופי "מיס ירושלים", ובגיל 16 כבר זכתה בריאליטי "סופרמודל", מגדלת כיום בבית דוגמנית לעתיד. ומי כמוה מבין את המשמעויות וגם את הסיכונים. "היאלי רוצה לדגמן, אבל רק בחו"ל", מדווחת לוי. "היא רוצה להתחיל ישר בגדול, וזה אומר שאני אצטרך לטוס ולהיות שם. אין לי בעיה להקריב ולהיות איתה, אבל עוד קצת. היא בת 15".
תאפשרי לה להצטלם בבגדי ים, בהלבשה תחתונה?
"אני לא יכולה להגיד לה 'אל תעשי'. זה משהו שגם אני עשיתי ואני לא רואה בזה משהו פסול, כל עוד היא בסדר עם עצמה ובמקום בריא. כאמא אני רוצה שיהיו לה כלים להתמודד עם כל דבר, ואני משתפת אותה בדברים פרטיים כדי שהיא תדע שזה לא פשוט. היו לי רגעים של בדידות וקושי, והייתה גם התבגרות מאוד מהירה. שאפו להורים שלי שאפשרו לי את הדבר הזה וסמכו עליי כשהיו כל כך הרבה הזדמנויות לסמים, להתפרעות. אבל הייתי ילדה פחדנית, סופר שומרת על עצמי, לא הולכת למסיבות. ואם כבר הייתה מסיבה לסוכנות, אז בחצות הייתי בבית כמו סינדרלה".
היית דוגמנית בשנות ה-90 המאוחרות, תקופת ה"הרואין שיק". למה נחשפת?
"בדירות של הדוגמניות ומאחורי הקלעים ראיתי דברים שילדה בגילי לא הייתה צריכה לראות. נחשפתי לדוגמניות שהזריקו בין האצבעות, כי אסור שיהיו סימנים על הזרועות. חטפתי צרחות על זה שקניתי גלידה, הן היו מעיפות לי את זה מהמקרר המשותף. היה לי מאוד מאוד קשה".
אמא שלך ידעה מה הולך בסצנה?
"לא סיפרתי לה, כי פחדתי שהיא לא תסכים לי. כשהתחלתי לעבוד בחו"ל היא באה איתי ליפן לשבועיים, ואז חזרה לארץ ואני נשארתי שם לבד. היה בדור של ההורים שלנו משהו יותר משוחרר מהבחינה הזאת, אבל היא כן הייתה חרדתית. אני זוכרת אותה אורזת לי בתיק אולר, גז מדמיע ואבן".
למה אבן?
"היא אמרה, 'את לא נכנסת לחדר מדרגות לפני שאת זורקת את האבן כדי לבדוק אם יש שם מישהו'. היא אמרה גם, 'אם מישהו מגיש לך משקה, את שותה רק מבקבוק סגור'. היא הייתה אחת הנשים היפות, ואולי היא שמרה עליי ממקום שהיא ידעה משהו. אני לא יודעת כמה הייתי מסוגלת לתת לבת שלי לחיות חיים כאלה, למרות שהיום הילדים יותר מודעים לסכנות. היאלי רק עולה לאוטובוס ומתקשרת אליי 20 אלף פעם. המזל הוא שיש לה סֶנְטֶר מאוד חזק, זו מתנה מדהימה. היא רואה אנשים שמוצצים אנרגיה והיא מתרחקת".
איך אצלך שמרו על הסֶנטר?
"בגיל 16 חזרתי הביתה מיפן עם 20 אלף דולר, ואמא שלי אמרה לי, 'תזרקי את הזבל'. אני הרמתי גבה ואמרתי 'מה?', והיא נתנה לי כאפה מצלצלת, אשכרה כאפה. היא אמרה, 'תרדי מהעץ שעלית עליו, תנחתי למציאות. עכשיו את זורקת את הזבל וגם מנקה את כל הבית, את לא איזו כוכבת שנחתה מיפן'. את בגיל נורא מבלבל, מי חלם לעשות כזה סכום, מה גם שנתנו לי חלק במזומן והכל היה עליי, על הגוף. חזרתי הביתה והוצאתי דולרים מהבגדים. הכאפה הזאת הייתה כמו השכמה, ובאמת ניקיתי את הבית והורדתי את הזבל. זו המציאות".
הזמן לא מרפא
אמה של לוי סבלה ממחלת ריאות נדירה. לפני כארבע שנים, בתום מאבק ממושך ותקוות שווא להשתלת ריאה, היא נפטרה. "זה קרה אחרי שהתחלתי חזרות בבית ליסין, זאת הייתה ההצגה הראשונה שלי בתיאטרון רפרטוארי, ובמקום הנפשי שלי לא הייתי מסוגלת להמשיך", מספרת לוי. "הסוכנת שלי אמרה לי, 'אבל מלי, זה החלום שלך, את בטוחה?', ואני אמרתי, 'אם את רוצה לאשפז אותי, אני אעשה את זה'. אז היא הבינה את מצבי".
ואת?
"אני לקחתי החלטה מושכלת ומודעת לתת לעצמי להחלים ולהירפא מהדבר הזה, ובסופו של דבר ללכת לטיפול. אבל זה לקח לי זמן, כי לא רציתי לדבר על זה וחשבתי שזה ייעלם מעצמו".
כי זה כאילו טבעי שילדים נפרדים מההורים?
"כן, והכל היה כאילו בסדר, אבל זה לא היה. היו לי המון רגשות אשם על זה שהייתי מרוכזת בקריירה שלי ולא היה לי מספיק זמן איתה. היום אני מפצה על זה עם אבא שלי כל זמן שאני יכולה, זה גם מה שעוזר לי לעבור את התקופה הנוכחית יותר בשפיות".
אמא הייתה חולה במשך חמש שנים. זאת לא הכנה לפרידה?
"לכאורה כן, אבל הייתי בניתוק כי היה לי במה להתעסק, כל הזמן עבדתי בבריאות שלה. הייתי עם רופאים ועם רבנים, הייתי בקשר עם בית חולים בקרוליינה הצפונית, הייתי בטוחה שהיא תקבל השתלה. זה מה שעזר לי לשרוד. ופתאום, כשזה הגיע, לא יכולתי לעכל את זה. לא יכולתי להסתכל לזה בלבן של העיניים, כי מבחינתי לא הייתה אופציה שזה הולך לקרות. גם כשהרופא בצפון קרוליינה אמר לי, 'מלי, אני לא יכול לעשות את זה, היא תמות על שולחן הניתוחים', לא הבנתי את הסיטואציה. יצאתי וכמו מחשב התחלתי לחפש רופאים אחרים".
אפשרת לעצמך להתפרק מולה?
"כשחזרנו לבית החולים בארץ באו מהצוות הרפואי ואמרו, 'בואי תחתמי'. שאלתי על מה, והם אמרו, 'שאם קורה משהו אז אנחנו לא מחברים אותה למכשירים'. שם איבדתי את זה, כי שם התחלתי להבין. אחר כך היא בעצמה אמרה לי, 'שלא יחברו אותי למכשירים, אני לא רוצה לסבול, אני רוצה למות', ואני חיבקתי אותה והתפרקתי מולה. לא יכולתי לדבר, וגם היא התחילה לבכות, ואז כל הסטורציה התחילה לרדת וכל המכשירים התחילו לצפצף".
הצלחתן להיפרד?
"ברגעים האחרונים האחיין שלי אמר לי להיכנס ולהיפרד ממנה, ואני כעסתי עליו, כי מה אם היא תקום. אבל אז גיסתי באה ואמרה לי, 'מלי, תני לה ללכת, זה לא פייר'. פתאום הבנתי שזה נכון, והבנתי גם שאם לא אגיד לה עכשיו את כל מה שאני רוצה, זה יהיה מאוחר מדי. נכנסתי אליה, והרגע הכי קשה בחיים שלי היה לראות אותה נאבקת על כל נשימה. היא הגיבה לי בעיניים, במצמוצים, ופשוט אמרתי לה הכל. זה היה קשה, משהו שממש נמנעתי ממנו לאורך כל התקופה. וואי, זה פתאום עולה לי".
לוי עוצרת, נותנת לדמעות לזלוג וממשיכה: "זה היה קשה וזה עדיין קשה, הזמן לא מרפא. מה שקצת הרגיע אותי ואת רגשות האשם היה שהיא הספיקה להגיד לי שהיא מאוד גאה בי, ושאני אמשיך בכל הכוח".
איך התמודדת עם האובדן, האבל, הסוף של הניתוק?
"כשהיא נפטרה התמודדתי בצורה מאוד מוזרה עם אוכל, עליתי שמונה ק"ג. היו לי בולמוסים. אני זוכרת את עצמי קמה באמצע הלילה, הולכת למגירה של המתוקים והחטיפים ופשוט אוכלת הכל, אבל הכל. ברמה של להקיא, ואני לא בן אדם שיודע להקיא, אבל הייתי בוכה. אוכלת, בוכה וחוזרת לישון, לא קמה לילדים, לא מתפקדת. אף פעם לא התמודדתי עם בעיות משקל, זה לא משהו שניהל אותי או עניין אותי, ופה הבנתי בפעם הראשונה מה זאת אכילה רגשית. אגב, אף אחד מהסביבה שלי לא העיר לי, וזה היה מאוד יפה מצדם. לא פצו פה".
במשחקים אני צורחת על השופטים
בסופו של דבר קיימה לוי את הצוואה של אמה והמשיכה בכל הכוח, אבל רק לאחר הפסקה הכרחית. "זה קרה בתקופה שעבדתי נון סטופ, בדיוק כשהתחלתי להוכיח את עצמי כשחקנית, וזה היה חשוב לי", היא מספרת. "אבל אחרי המוות שלה רציתי להיות בבית, מצאתי נחמה בילדים והרגשתי בנוח לסרב להצעות".
עשית מעבר מדוגמנות למשחק, שהוא אף פעם לא פשוט. לא היה פחד שהמומנטום יתפספס?
"לא, כי המחיר הנפשי שהייתי משלמת היה הרבה יותר גרוע. אני חושבת שזו הייתה החלטה טובה, וחוץ מזה, כישרון לא נעלם. ידעתי שאני אמצא את המקום שלי".
והיא מצאה. לוי לוהקה לתפקיד מרכזי בדרמת מתח על פרשת ריגול והדלפה שבה ניצבים השב"כ מול חמאס; התוצאה היא "הראש", שבה מגלם יהודה לוי את ראש השב"כ ולוי את אשתו, דורית. "הסדרה צולמה הרבה לפני 7 באוקטובר, היא בדיונית ואין לה קשר למה שקורה היום", מבהירה לוי. "זה סיפור שגורם לצופה לראות מה קורה לאנשים במערכת כזו, איזה מחיר הם משלמים כדי להגן על המדינה. אני משחקת אישה שמחזיקה את כל המשפחה על הכתפיים ומתמודדת גם עם ילד חולה. היא חולקת את בעלה עם המדינה, וזה היה האתגר שלי עם הדמות הזאת".
עוד לפני שעלתה לאוויר נרכשה "הראש" בידי נטפליקס והיא תשודר בין היתר בארה"ב ובריטניה. "אני מניחה שהעולם יתחבר לנושאים האוניברסליים של בגידה באמון, של אנשים שמוסרים את החיים שלהם בשביל המדינה", אומרת לוי. "זו גם סדרה עם קאסט מהחלומות".
איך היה להיות אשתו של יהודה לוי?
"יהודה ואני כבר שיחקנו זוג בעבר, היינו דנה וליאור ב'אהבה מעבר לפינה', אז הגענו כמו זוג שרואים עליו את השנים. לשחק איתו זאת באמת מתנה, הוא הפרטנר המושלם ושחקן-על".
לא רק לוי נמצאת בתקופה של פריחה מקצועית. גם בעלה, כדורגלן העבר שמעון גרשון, עושה חיל בקריירה שנייה: כתיבה של סדרת הספרים "סודות הכדורגל של נועם", דמות שמבוססת על בנם הבכור של לוי וגרשון. "הוא כותב עכשיו את הספר הרביעי בסדרה, מקריא לנו בבית כל פרק", מעדכנת לוי. "מאוד כיף לי לראות את הילדים מגיבים לזה, ואני מהמקום שלי נותנת הערות והארות. אני שותפה ליצירות שלו, ויש גם יצירה ממש משותפת שלנו, אבל התהליכים האלה לוקחים שנים. בינתיים הוא עובד על סרט, מחזה וסדרה, ואנחנו גם מנהלים שני סניפים של 'ארקפה'".
התחתנת עם שחקן כדורגל. קיבלת אמן, תסריטאי, סופר ומשורר.
"שמעון הוא אמן בנפשו. ממש עכשיו הוא הוציא שני שירים יפהפיים עם מילים ולחנים כל כך יפים".
את לא מקנאה?
"לא, זה יכול לקרות איתי מתי שארצה".
בשנת 2003 הוציאו לוי וגרשון - אז עדיין שחקן פעיל - את האלבום "המשולש" עם הלהיט "שמיים כחולים". "זה כל כך הצליח שהתחלנו לעשות חתונות, לא ציפינו שזה יהיה כזה מטורף", מספרת לוי. "אבל אז המאמן של שמעון, דרור קשטן, אמר לו: 'שומע, זה לא יקרה יותר, לא יהיו יותר חתונות ופסטיגלים', ושמעון ישר התיישר ואמר, 'אני קודם כל כדורגלן'. אני אומרת לך חד משמעית - אם דרור היה נותן לזה דרור, היינו יכולים למצוא את עצמנו ממשיכים. בזמנו היו קשים עם השחקנים, אבל היום הכל השתנה. בטח עם הסושיאל".
איך הסושיאל עבורך?
"נראה לי טריוויאלי, חלק מהפרנסה שלי ופרנסה מאוד מאוד טובה. זה מקום להראות הצלחות וגם רגע שפל, ולהראות שאני בן אדם כמו כולם. זה התחיל בקורונה, כששעמם לנו ורצינו להצחיק ולעשות כיף, אז עשינו שטויות ופתאום זה התפוצץ".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הם נשואים 21 שנה והורים לשלושה - דניאל בן ה-8, היאלי (15) ונועם בן ה-17 ("הוא גבוה ממני בראש ואני לא מאמינה שהדבר הזה שלי, זה פסיכי"). בעוד היאלי רוצה להמשיך בדרכה של אמה, הבנים הולכים בעקבות אביהם ושניהם מילדות בנבחרות כדורגל. "יש להם אבא שהוא מנטור, שמגיע לכל המשחקים והאימונים, אוהד מספר אחת", אומרת לוי.
את באה למגרשים?
"בטח. אם תראי אותי במשחק את תברחי, אני צורחת על השופטים, זה לא נשלט. 'מה זה?! מה אתה עושה? הילדים שלי שם!'. אמא של שמעון הייתה כזאת כשהתחלתי לצאת איתו וזה נראה לי מוזר כי הוא כבר היה גדול, ועכשיו אני חווה את זה. לא חשבתי שאני אהיה כזאת".
שמעון מתגעגע למגרש?
"בדיוק יש לו עכשיו משחק ראווה של ותיקי נבחרת ישראל שמוקדש לחטופים. הוא מאוד מתרגש לפני משחקים כאלה, חוזר מהם באופוריה. אני תמיד מפחדת כי זה כבר גיל אחר, בפעם הקודמת הוא חזר פצוע אחרי שמתח שריר. יאללה, שחק 20 דקות וצא, לא צריך להגזים".
לא הרבה יודעים, אבל אני מצחיקה
מי שלא מסתפק בלוי על המרקע יוכל לצפות בה החל מהשבוע הבא בהצגה "הערת שוליים", המבוססת על הסרט המצליח, זוכה פרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן 2011 ועוד תשעה פרסי אופיר. "זה אושר גדול", אומרת לוי על המחזה בעיבודה של נגה אשכנזי. "להופיע בתיאטרון רפרטוארי זה משהו שרציתי שיקרה כבר אז בבית ליסין, ידעתי שזה יקרה, וזה הגיע בזמן הנכון. אני מאוד מחכה לראות איך זה יהיה מול הקהל".
לוי משחקת את דקלה, שבסרט גילמה עלמה זק. כבעלה כיכב ליאור אשכנזי, תפקיד שבהצגה מגלמים לסירוגין צחי הלוי ויפתח קליין. גם לוי עצמה חולקת את התפקיד עם ריקי בליך. "הדאבל הזה נותן חופש, וטוב לי לראות את ריקי על הבמה. היא ואני עושות משהו כל כך אחר, וזה בסדר כי אנחנו שונות, ואם יש משהו טוב אז אין לנו שום בעיה גם לגנוב אחת מהשנייה".
בזמן החזרות להצגה הספיקה לוי להצטלם לסרט "ג'ודוקא", שם היא מגלמת אישה שנשואה למתמודד עם דו-קוטביות ("היא מסתירה את זה בהתחלה מהמשפחה, מהילדים, עד שיש הכרה בסיטואציה ואולי הבנה שנעשתה טעות").
לא נורא מזמן לקחת צעד מקצועי אחורה. איך חוזרים בבת אחת לכל כך הרבה עשייה?
"מוצאים בן זוג טוב שמכיל את כל הדבר הזה. לא יודעת מה הייתי עושה בלי שמעון, הוא כל כך נותן לי מקום להתרכז ולעשות את מה שאני צריכה לעשות".
בעצם הלכת לאחור כדי להתחזק. אנשים חושבים שצריך להילחם ולתת הכל, ולפעמים דווקא השחרור וההרפיה מחזירים אותנו חזקים יותר.
"המקצוע הזה כל כך תובעני שכל שחקן צריך להיטען מחדש, להתפתח ברמה המנטלית והרוחנית. זה כמו קִינְצוּגִי, כד יפני שהורכב משברי חרס וחזר הרבה יותר עשיר. הייתי צריכה את הזמן הזה כדי להחלים, להתפתח ולהעמיק בתוך עצמי".
העשייה הענפה שלך עכשיו מחיה את החלום ההוליוודי שדיברת עליו בעבר?
"יש לי מערכת יחסים מוזרה עם החלום הזה. פעם הוא הרגיש לי מאוד אמיתי ומוחשי, וכשזה לא קרה פיתחתי סוג של אפתיה ואמרתי, 'זהו, זה לא החלום שלי יותר'. היום זה פחות בוער, אבל ברור שאם תגיע הצעה, אני ממש אשמח".
יש חלומות אחרים שאת מחכה להגשים?
"קודם כל מחזמר, אני אוהבת לשיר ואשמח לשלב את זה עם משחק. ולא הרבה יודעים את זה, אבל אני מצחיקה ומאוד רוצה לעשות משהו בעולמות האלה. אולי מערכונים ב'ארץ נהדרת'. אבל החלום הכי גדול שלי זה ילד רביעי".
נו?
"רציתי עוד אחרי השלישי, אבל שמעון אמר, 'די עכשיו זה הזמן שלנו'. ומה הזמן שלנו? קורונה, מלחמה, מציאות מטורללת, מי נסע ומי נהנה. יכולנו כבר להביא עוד שלושה ילדים בזמן הזה. אז שמעון, אם אתה קורא את זה: עדיין לא מאוחר. שמעון, מאמי, שומע?".
בינתיים נועם עתיד להתגייס בשנה הבאה.
"מצד אחד אני שמחה לראות את הגבר שהוא הפך להיות, ומצד שני זו תקופה שזה מטריד אותך ואתה חרד. אנחנו עדיין לא יודעים לאן הוא יתגייס, אבל הוא חד משמעית יתגייס. אני פשוט בסוג של ניתוק לגבי הדבר הזה".
איך בכלל עוברת עלייך התקופה הנוכחית כאמא לשלושה?
"תקופה קשה. אתה מנסה לשרוד במין שגרה שהיא לא שגרה, ותוך כדי אתה מרגיש כל כך הרבה רגשות אשם. אני לא יכולה לחשוב על זה שיש לי מקום חם ונעים לישון בו כשהחטופים נמצאים שם. ומה את עושה כשהילד הקטן בא ואומר, 'אמא, אני מפחד שיחטפו אותי', ואת לא יודעת מה להגיד לו? את מנסה להרגיע, אבל את בעצמך לא באמת סומכת. הרי אין לך את הוודאות להגיד שזה לא יקרה. צריך לעשות הכל בשביל להביא אותם הביתה, זה הדבר היחיד שיוכל להתחיל לרפא את הפצע המדמם הזה".
היו לכם מחשבות על רילוקיישן?
"עכשיו יותר מתמיד אני חושבת שצריך להישאר פה, לתמוך. אל תביני לא נכון, אני לא שופטת אנשים שמפחדים ונוסעים. אבל אני לא יכולה לחשוב על אופציה כזו".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: חומי פולק | איפור: אסף באבו | שיער: שגיא דהרי | הפקה: טל פוליטי