ג'וי ריגר כבר 22 שנה בתעשייה. היא התחילה את דרכה כשהייתה בסך הכל בת 8, כשגילמה את באנה בהפקה השנייה של "ספר הג'ונגל". היא המשיכה לסדרות נוער מצליחות כמו "החממה" ו"אובוי", כיכבה בסרטיו של אבי נשר, שיחקה בקלאסיקות מוערכות בתיאטרון, והספיקה לקטוף את פרס השחקנית הטובה ביותר בסרט זר בפסטיבל הסרטים טרייבקה על משחקה ב"אין בתולות בקריות". השנה היא חגגה יום הולדת 30. "יצא לי לאחרונה להיות ליד בנות 22, דור צעיר כזה של שחקניות", היא אומרת, "ואני קולטת פתאום שאני המבוגרת, זה פחד אלוהים. לא בגלל הגיל, בגלל שהזמן טס ופתאום את לא המתוקה הקטנה שמגדלים אותה, את המגדלת".
30 זה צעיר, לא מעט בגיל הזה רק מתחילים לגשש מי הם ומה הם רוצים לעשות.
"נכון, אבל במקצוע הזה זה לא ככה, ועכשיו שיחקתי ב'מקיף מילאנו', והייתי המורה. התחלתי בגיל צעיר מאוד, אז היום אני במין סיטואציה שאני לא יודעת מה בא לי, אני הכי בת מזל, אבל זה מוזר כי הייתי בקצוות - עשיתי אבי נשר, הייתי נינה ב'השחף', עשיתי תיאטרון, וברור שיש אין-סוף דברים שהייתי רוצה לעשות, אבל אני צריכה להתחיל לפתח את עצמי במקומות שאני לא מכירה, לגלות מחדש מי אני בגיל 30, אז זה מוזר. גם פעם הייתי ילדה, יכולתי לצאת מהבית וזהו, והיום זה כבר לא ככה. הוודג' והבגדים, אני לא יכולה סתם ללבוש גופייה ולצאת מהבית. עכשיו לפרמיירה, שעתיים לפני, לא היה לי לוק. פעם הייתי פשוט יוצאת ככה מהבית, וזה לא הסיפור יותר. אני צריכה להתאמץ ואני לא רגילה לזה".
אני בכלל באה מחיקויים
תוך כדי החיפוש העצמי, ועם רזומה מרשים כשחקנית, ריגר מתחילה את דרכה כיוצרת. בשבוע שעבר עלתה הסדרה "מי זאת" (כאן 11) שרקמה עם מגי אזרזר לפני ארבע שנים. "מגי ואני חברות מאז שאני בת 18, ויום אחד היא התקשרה אליי ואמרה, 'בואי נעשה סדרה על בנות, רק אנחנו והשטויות שלנו, את תעשי את החיקויים שלך', כי אני בכלל באה מחיקויים".
אז למרות הדרמות המרגשות אצל אבי נשר, החלום היה בכלל "ארץ נהדרת"?
"היה לי חלום כזה, כן, בהחלט. גם שיחקתי את הבת של טל פרידמן בסדרה 'אבא משתדל', אז כל הזמן אמרתי לטל, 'יאללה, קח אותי ל'ארץ נהדרת''. אבל עכשיו עשינו משהו משלנו, כיף ליצור דברים חדשים. ואז הצטרפו אלינו נעמה אמית, שהיא חברה משותפת מדהימה ומצחיקה, ואושרית סרוסי, שבדיוק עשתה את 'זאת וזאתי'. התחלנו להיפגש בקורונה פעם אצלי ופעם אצל מגי, אחרי חצי שנה עשינו פרזנטציה לארז בן הרוש ומשם התקדמנו, ויש לנו כותבים מטורפים, הבאנו אין-סוף רעיונות ופיתחנו אותם עם הכותבים".
אתן ארבע נשים, איך הדינמיקה ביניכן?
"הקסם של הסדרה הוא הדינמיקה של ארבעתנו, זה משהו שאי אפשר לפספס. יש בינינו המון אהבה, וכל אחת מאיתנו מביאה משהו אחר לגמרי. אנחנו ממש רוצות שזה יצליח, נלחמנו כדי שזה יקרה. אני חלק מחבורת בנות מטורפת, וזאת באמת זכות, לא קלישאה, מגי, אושרית ונעמה - מי חלם? זה באמת מהפכני, יש לנו מערכונים רק על דברים שמעניינים אותנו ומצחיקים אותנו, והם אשכרה ב'כאן 11'".
ואתן רק נשים.
"אבל זה לא בקטע פמיניסטי של נושאי השיחה, אנחנו משחקות גם גברים שנוסעים לבורגס".
זה פמיניסטי בקטע של נשים שמשחקות גברים ולא מביאות שחקן חיצוני. בדיוק כמו שחברי "מה קשור" יכולים לשחק נשים, אתן משחקות גברים.
"נכון, היא פמיניסטית מעצם קיומה, וזה מצחיק כי גברים תמיד משחקים נשים, 'בנות פסיה', 'מירי פסקל', וכששיחקתי גבר, קיבלתי המון תגובות של 'לא הצליחו להסתיר את הנשיות שלך'. אז מה? מירי פסקל הצליחה להסתיר את הגבריות שלה? למי אכפת, העיקר שזה מצחיק ומעביר את המסר".
איזו דמות שלך את הכי אוהבת?
"יש כל מיני, נגיד זמרת שמדברת נורא בשקט ומדברת כל הזמן על דת, ששרה 'מדליקה אבל לא בשבת', ויש את הדמות של תבור, הבן של מגי בבר-מצווה, ילד עם חצ'קונים וגשר בשיניים, ויש לנו מערכון על זה שבצבא תמיד מחברים אותך עם בנות שאת לא קשורה אליהן, ואז כולן שרות שירים במזרחית ונעמה צריכה להמשיך והיא לא יודעת את המשך השיר, אלה דברים פיפי".
בפרק השני הספקנו לראות בתפקיד אורח את רותי ברודו, כבת זוגך, מפילת הסטרייטיות.
"רותי ברודו היא הסטרייטית הכי מבוקשת אצל הלסביות, כי היא כזאת מדהימה ואישה חזקה, היא אייקון לסבי, והיא זרמה איתנו, הייתה מדהימה בצילומים".
ובסוף אותה סצנה את מתנשקת עם מגי אזרזר, אחרי ש"הפלת" את הסטרייטית.
"להתנשק עם מגי היה מהמם, אנחנו באמת כמו אחיות, אז היה מוזר ומביך וצחוקים נורא, אבל היה כיף, בסך הכל היה צחוקות. ובפרמיירה את פתאום שומעת אנשים צוחקים מדברים שהצחיקו אותנו בחדר. איזה כיף זה".
מלחיץ להיות באולם מלא אנשים ולהרגיש את התגובות בזמן אמת.
"כן, ואני לא מכירה את זה כל כך, כי אני לא עושה קומדיות, זה מוזר, כי את ממש מקבלת תגובה באופן מיידי, זה כמו ללחוץ על כפתור ואו שיוצא או שלא. כשאני משחקת את 'השחף' אז כן אני יכולה לראות דמעות, אבל זה לא אותו הדבר".
מלהקים אותך לכל דבר עד שקשה לראות אותך
אנחנו נפגשות יום אחרי הפרמיירה, שנחגגה בט"ו באב במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, כך שהרשמים ממנה עדיין טריים. "היה מוזר מאוד", מודה ריגר, "הסדרה מאוד מצחיקה, ולא נוגעת בכלל באזורי המלחמה וכל מה שאנחנו עוברים והסיוט המסויט הזה, ואת אומרת, מצד אחד אין לזה מקום, מבחינתי צריך לדבר רק על החטופים, על מה שקורה, הרגשתי מפגרת, הרגשתי פאתטית, מה עכשיו אני הולכת לעשות איפור-שיער? מה זה הטמטום הזה? אבל אז את אומרת, מה עדיף שתעשי, תשבי בבית? אם יש ילדה שיושבת במקלט ורואה את זה וזה יעשה לה טוב, אז עשית משהו, תרמת משהו, התרומה הכי סתמית, אבל לפחות משהו. אני מסתכלת על עצמי לא כעל ג'וי היוצרת ולא השחקנית, אלא כעל ג'וי תכלס".
ריגר ממשיכה ומספרת על התקופה הקשה מפרוץ המלחמה ואיך היא מתיישבת עם סדרת מערכונים כזאת. "אני שמונה חודשים רואה חדשות באובססיה, הייתי בתקופת חרדות איומה", היא אומרת, "עד שבת הזוג שלי אמרה לי, 'תקשיבי ג'וי, אני לא מסוגלת יותר לראות חדשות, אני ממש מרגישה שזה לא עושה לנו טוב, אני מרגישה שאנחנו ניזונות כל הזמן רק מזה וזה לופ שלא נגמר', אז התחלנו לראות נטפליקס, דברים שעוזרים לנו לברוח מהמציאות, והרגשתי פתאום שאני נושמת. וככה גם הסדרה הזאת, זה גם כיף לנו, וגם כיף להצליח להעלות חיוך על פני מישהו, כי זאת הסיטואציה. אנחנו כמעט שנה בתוך הביצה הזאת. מה נעשה? נברח? אין לנו לאן לברוח. זאת המדינה שלנו ואנחנו רוצים להישאר פה, אז נעשה מה שאפשר לעשות, וזה ליצור איזשהו צחוק, איזשהו הומור, משהו שאפשר לראות בין מבזק למבזק, והמחשבה הזאת היא מה שנתן לי קצת כוח אתמול והצלחתי להתרומם, הצלחתי לבוא אחרת, אמרתי לעצמי, ג'וי זה כבר קורה, את כבר נראית טוב, את לבושה טוב, התאמנת, דאגת לעצמך, הלכתי עשיתי טיפול פנים, לראשונה בחיי, מגי סידרה לי. ואני רואה את ההורים שלי גאים ואנשים שמחים, ואני רואה אנשים נקרעים, בוכים מצחוק, אז את אומרת, די די, סתמי עם האכילת ראש העצמית שלך, כיף פה שנייה".
את גאה בעצמך?
"אתמול כשחזרנו מהפרמיירה, צעדנו בים, לקחתי את נעלי העקב ביד ושיראל שאלה אותי, 'את גאה בעצמך?' ואמרתי לה, אני גאה בזה שאני עושה הרבה דברים שאני אוהבת, אני לא מתפשרת ויושבת בבית ומחכה שיתקשרו אליי, לא יושבת ומחכה שנס יקרה ושספילברג יתקשר שאבוא לשחק בסרט שלו. אני לא מחכה, אני עושה. וואלה, אם הייתי מסתכלת על שחקנית ככה מבחוץ, הייתי אומרת, מגניב, אני אוהבת את הדרך שהיא עושה. אז כן, התחלתי להרגיש את זה".
את אחת השחקניות המוכשרות והמוערכות בארץ, ואת עדיין יושבת ומחכה לטלפון?
"אני חושבת שאף אחד במדינה לא נח על זרי הדפנה, כי יש פה אלמנט של המלכה והורדה. מלהקים אותך לכל דבר עד שלצופים כבר קשה לראות אותך, ואז בום אתה נעלם. את יודעת כמה פעמים רציתי לעשות אודישן ואמרו לי 'לא, את מוכרת מדי', ואז את רוצה לעשות אודישן ואומרים לך 'אבל אין לך מספיק עוקבים באינסטגרם'. הלופ הזה אף פעם לא נגמר. ואין כל כך הרבה דברים במדינה, ועוד עכשיו אין כלום. אז הפתרון בעיניי הוא לכתוב וליצור וכל הזמן להיות בתנועה, אי אפשר אחרת".
וכלכלית?
"זה לא פשוט. אני בסדר גמור, התיאטרון עוזר, ואני גם עושה מוזיקה לתיאטרון ומדבבת. אף פעם לא הייתי נינוחה מבחינה כלכלית, כי אף פעם לא הלכתי על מסחרי. לא הלכתי ל'רוקדים עם כוכבים' ולא לפסטיגל. אף פעם לא הייתי במקום שאני יכולה לקנות בית, אף פעם לא הייתי שחקנית עשירה. גם לא חושבת שרציתי".
רצית לעשות אומנות.
"והלוואי שיום אחד זה יהיה היינו הך. וכן, האומנות נכנסת למסחרי, גם מה שאנחנו עושות זאת אומנות. אבל היום גם הכל משתנה עם הדברים ברשת, אנשים ממציאים את עצמם. אין, אני צריכה להוריד טיקטוק".
הסרט הזה היה לי מכתב פרידה
ריגר לא מפסיקה להתפתח אומנותית. היא למדה הפקה מוזיקלית ויוצרת מוזיקה להצגות, ובזמן כתיבת תסריט לפיצ'ר, הספיקה גם להוציא סרט קצר, "עכשיו כבר לא כל כך אכפת לי", בעקבות המלחמה ומפגש עם האקסית, השחקנית כרמל בין. "יצאתי בסוף אוקטובר, בשיא האזעקות, למכון כושר ופגשתי במכון את כרמל, עם בן הזוג שלה, אסף, והייתה אזעקה ונתקענו יחד בממ"ד. אמרתי, 'ג'וי, את חייבת לעשות מזה סרט קצר', זה החלום שלי, חזרתי הביתה והקאתי את כל מה שהיה, יומיים אחרי זה כבר צילמנו את הסרט, במכון הכושר עצמו. מיקה פילבסקי שיחקה את כרמל, ואת אסף שיחק גפן ברקאי. זה סרט מצחיק ועצוב של התמודדות עם פרידה, ובתוך המלחמה, אז הרגשתי שזאת מלחמה פנימית שלי אל מול המלחמה הכוללת, וגם הטמטום של ללכת לחדר כושר ולהיתקע, והדברים הקטנים שהופכים אצלנו לגדולים. אנשים לא מבינים שאנחנו ממשיכים את החיים שלנו בתל אביב, אנחנו בתוך מלחמה וממשיכים לחיות. התקבלתי למלא פסטיבלים בעולם וזה ממש מרגש".
אני מניחה שהפרידה לא הייתה פשוטה אם היא גרמה לך לעשות סרט.
"הייתי מאוד שבורת לב אחרי הפרידה הזאת, כי כרמל הייתה החברה הכי טוב שלי בעולם, וזה גם קשה לאגו שמישהי עוברת לגבר, וזה גם בתוך התעשייה. הם הכירו ב'המלט', אני מכירה את שניהם ואוהבת אותם מאוד ומאחלת לה את הטוב ביותר, ואני עכשיו בזוגיות מדהימה שלדעתי היא פור לייף, עם שיראל, אבל הסרט הזה היה אני שחייבת להגיד משהו. הסרט הזה ממש היה לי מכתב פרידה והוא מציג אותי בחולשתי, פרידות זה דבר מאוד קשה, אז הייתי חייבת לעבד את זה. הרגשתי בו שאני יכולה לדבר, ובתוך המקום הזה של המלחמה ועוד בחדר כושר, שזה מקום של גברים מול נשים, וחוזק. והכל הרגיש לי נכון. אני שמחה שבעולם ראו את האמת של זה".
למה זה יותר קשה שהיא עברה לגבר?
"נראה לי כי זה משהו שאת לא יכולה להתעלות עליו או להתחרות בו, משהו שאת לא מכירה, וזה מתחבר לי למורכבויות שלי מול גברים ולמשיכה. אבל בכלל פרידה אצל נשים נראית לי קשה יותר, הרגשתי ככה גם עם מורן (השחקנית מורן רוזנבלט – א"ו). זאת גם התפיסה שגבר ואישה לא נשארים בקשר, זה לא מתאים, אבל אצל בנות, תמיד הרגשתי שמה זה, איך מנתקות קשר, אי אפשר. גם חצי מהבגדים שלי אצלך, הכל כזה שלך שלי. ועם כרמל זה היה נתק כל כך חד-משמעי, שלא ידעתי איך להתמודד עם זה. אבל היום אני מודה לכרמל. שיראל היא הבית שלי היום לחלוטין, הכרתי את אשתי, אנחנו אותו הדבר, אנחנו רוצות את אותם הדברים, אנחנו באותו מקום בחיים, אנחנו אוהבות, יש לנו בית מהמם יחד, היא שפית מטורפת, הכל ממש כמו שצריך להיות, ואני בטוחה שגם אצל כרמל זה מתקיים, אני מקווה לפחות".
אנחנו בול. כל הקלישאה
כבר שנה וחצי שריגר נמצאת בזוגיות עם שיראל ברגר, בעלת מסעדת Opa וזוכת פרס The One to Watch של MENA's 50 Best Restaurants לשנת 2023. "נחשפתי לעולם משוגע של טרלול", היא מספרת, "מה שהיא עוברת וכמה שהיא עובדת הבחורה הזאת זה משוגע. היא יוצאת כל יום ב-10 בבוקר וחוזרת בחצות. וכל יום דברים אחרים. אני גם ממלצרת באירועים שלה. היא מהממת, בחורה מדהימה".
בתור שפית, היא מפנקת בבית?
"הכי טעים שהיא מכינה לי פסטה עגבניות. לשפים אין הרי כוח לבשל בבית".
איך הכרתן?
"היא התחילה איתי ממש. אינטנס מאוד, באתי למסעדה, השתכרנו, וזהו, מאז אנחנו יחד, יש לנו גם כבר חתול. טום באום השאיר לנו את מיצי. אנחנו בול. כל הקלישאה".
אמרת שאת רואה איתה עתיד ולאורך השנים את מדברת על הרצון שלך בילדים ולהיות אמא.
"אני מאוד רוצה להיות אמא. יש לי שתי אחיות ואח קטן, אני הכי גדולה, ותמיד הרגשתי הכי אמא ואני מאוד קשורה לאמא שלי. החלום שלי זה להיות גננת, אני נורא נורא נורא אוהבת ילדים, בקטע שאם עכשיו יהיה פה ילד, בן 4-3 כזה, אני יכולה להידפק. ממש. זה החלום הכי גדול שלי, יותר מהכל".
יותר מאוסקר או פסטיבל קאן?
"כן, חלום חו"ל שלי הוא ספציפי, בא לי משהו ספציפי בצרפת, נשי כזה מגניב. יש לי רעיונות קריאטיביים מאוד. אבל מבחינת פסגות, אני לא מרגישה את זה. ברור שהייתי שמחה אם פתאום היו מתקשרים אליי ואומרים, 'תשמעי, את גל גדות הבאה', זה כסף, זה תהילה, אבל זה לא מעיר אותי בבוקר. מה שמקפיץ אותי זה בעיקר יצירה, וזה מה שאני מרגישה שאני עושה בשנים האחרונות, גם עם המוזיקה שהוספתי לחיי, אני מנגנת ושרה וזה מאוד מחרמן אותי, וגם היצירה של הבנות, וגם הסרט הקצר שלי והארוך שבתכנון".
גם ילד זאת יצירה.
"נכון, זה בדיוק זה. אני מרגישה שעשיתי כבר הרבה דברים, ושהנפש כבר רוצה, בא לי את שלי. ובחו"ל זה אותו הדבר, מה ההבדל? שזה יותר כסף ופרסום? אבל בתכלס את מספרת את אותו הסיפור. בסוף בן אדם פועל לפי מה שהוא רוצה שיקרה - אם הייתי רוצה להיות בחו"ל, הייתי כנראה הולכת ומשפרת את האנגלית שלי, את הצרפתית שלי, אבל אני מרגישה שהגוף בוחר דברים אחרים. בסוף הלכתי ועשיתי סרט, כנגד כל הסיכויים, ויכולתי במקום להשקיע בסרט להשקיע באחלה טיסה ללוס אנג'לס ולא עשיתי את זה, ולא כי אני לא רוצה, אלא כי דברים אחרים בוערים בי יותר. גם נמאס לי להתעסק בעצמי, אולי מזה מגיע הרצון לילד. נמאס לי לשמוע את עצמי מדברת, תמיד כשיוצא משהו חדש את צריכה להיות עסוקה בעצמך על 200 ומה את אומרת ומה את לובשת והאינסטגרם, אני לא יכולה, זה גומר אותי. אני מאוד רוצה להקים משפחה, גם חשבתי לאמץ, כי שיראל פחות בא לה ילדים כרגע, ושאלתי 'לאמץ את מוכנה?' והיא אמרה כן".
מה ההבדל?
"אני חושבת שהיא מרגישה שזה משהו שיותר תורם לעולם, בקטע שלהביא ילדים לעולם נראה לה משונה, כמעט לא יפה. ואני מבינה את זה. אבל זה החלום שלי ולא נראה לי שאני אוותר עליו. זה עדיין החלום שלי".
מה יקרה אם היא לא תרצה ילדים? זה נשמע כמו דיל ברייקר.
"אני לא חושבת על זה ברצינות, כי כרגע זה לא יקרה, אבל זה כן משהו שאני צריכה לחשוב עליו כקונספט, מה אני רוצה לעשות - הורות משותפת? תרומת זרע? לאמץ? אני עדיין לא יודעת איך אבל זה רצון שקיים בי והוא מבשיל יותר ויותר, אז אני אומרת נגיע לגשר ונחצה אותו. בינתיים אנחנו באורות, אז לא בא לי להרוס את זה".
ומבחינתך, לחיות בישראל? איך היחס כאן לקהילה?
"זאת המדינה שלי, אני אוהבת אותה, אני רואה פה את החיים שלי. ההורים שלי עלו לארץ מבלגיה, ויש לנו המון אהבה לארץ הזאת. תראי, הצלחנו לעשות סדרה עם שתי לסביות, שתי סטרייטיות, שתי אשכנזיות, שתי מזרחיות, אחת דתייה, אחת מגיעה מנתניה, אחת מהרצליה פיתוח, ולדבר על הכל. אין לי דרך אחרת להשפיע על הקהילה שלי, חוץ מלנרמל אותה. אני לא אוהבת לריב ולא אוהבת לצעוק, אני אוהבת לדבר דרך האומנות, כמה שזה נשמע קלישאי, זאת העבודה שלי. אני רואה לסביות בנות 22 שהן אומניות, שחקניות וזמרות, ואני אומרת, וואו, איזה יופי, איזו פריוולגיה, ואני רואה את הדברים שהן עושות בעולם וזה הרבה יותר פתוח. כשאני הייתי בת 22, הייתי אחת מהחלוצות. מי הייתה, קורין אלאל? רונה קינן? אורנה בנאי? יצאתי מהארון בגיל 23 והייתי אחת מהיחידות, היו הומואים, לא לסביות, הן נחשבו גבריות מאוד, זאת התמונה שהייתה לי בראש. ההורים שלי קיבלו אותי יפה אבל זה לא היה סבבה אז, זה היה סטיגמטי, ובתקשורת לא ממש יצאתי מהארון, היה אייטם בעיתון והטייטל האגבי שלי היה 'ג'וי ריגר חיה עם בת זוגה מורן ושתי החתולות', אני חושבת שהרבה מזה היה קשור למורן, התגאיתי בזה שהיא שחקנית, לא הייתי צריכה לצאת בתור לסבית שמחפשת, הייתי עטופה".
והיום?
"היום זה גם סקסי וטרנדי להיות ביסקסואל, אז יש יותר מקום להיות גם סתם יפה ואוהבת נשים, תראי את אלה לי להב, את ליהי טולדנו, מהממת, יש מלא, טליה ברטפלד. נופר סלמאן. היום בילי אייליש כותבת על זה שירים. העולם הרבה יותר פתוח לזה ואני רוצה להאמין שיש לי חלק בדבר הזה באיזשהו אופן, אני משחקת תפקידים של סטרייטיות והגעתי למקומות שאולי לסבית צעירה יכולה לקחת דוגמה ולהגיד 'אה לסבית שיחקה את נינה ב"השחף", אז בסדר, גם התפקיד הקלאסי יכול לקבל פרשנות'".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: חומי פולק | איפור: ליטל מיג'אן | שיער: יוסי לוי | הפקה: טל פוליטי