משה נוסבאום, כתב המשטרה של חדשות 12, חשף לפני חמישה חודשים כי אובחן עם מחלת ניוון השרירים ALS. במייל לעובדי חברת החדשות כתב בזמנו כי "אין צורך למהר להיפרד, לנחם או להספיד אותי. אני עדיין חי ובועט, אולי קצת יותר לאט. בכוונתי להמשיך לעבוד, אם כי מטבע הדברים אני מוריד הילוך".
היום (שני), בפרויקט "הכתבה של חיי" בתוכנית "חדשות הבוקר", סיפר נוסבאום איך השתנו חייו מאז האבחנה. "אני נוסע לא מעט לבוסטון, לרופאה שלי, ולקנות תרופות", סיפר. "בין לבין אני מצליח לעבוד ולשדר. קשה לי לדבר, אני לא מצליח להגיד את כל הדברים שאני רוצה מפאת הזמן. אני חייב תמיד לקצר, ובמובן הזה אתה נדיב איתי".
"אתה מאפשר לי להרחיב. בדרך כלל עורכי המהדורה ה'רשעים' צורחים לי באוזנייה אחרי דקה וחצי, 'תודה נוסי, לקצר'. בזה אני מתקשה. מעבר לכך אני מאוד מנסה ומשתדל לקיים חיים שגרתיים. לא אגיד שאני מצליח במאת האחוזים, אבל ברוב כן".
מעבר לדיבור, יש עוד קשיים שמשפיעים על התפקוד שלך כעיתונאי?
"בשלב הזה לא. המאבק העיקרי שלי זה לדחות עד כמה שניתן את ההידרדרות, שקרוב לוודאי תגיע בשלב מסוים. נכון לעכשיו אני מנסה לעשות הכל: גם לצאת לפיגועים, גם לשידורים אחרים. כן הורדתי את הקצב, אי אפשר לעשות הכל, אבל אני מאוד מתאמץ ומשתדל להמשיך עד כמה שניתן, עד כמה שאני יכול".
בזמנו כשסיפרת שאובחנת ב-ALS, בחרת שלא לקרוא על המחלה אלא חיבקת את רעייתך. היום אתה יודע יותר?
"אין ספק שהיום אני יודע יותר ממה שידעתי אז, אבל גם אז היה לי ברור מה בגדול מצפה לי. יש לצידי צוות מדהים שכולל את בני המשפחה שלי וחבר ילדות, אבי שקד, שממשיכים ללוות אותי בכל צעד שאני עושה. במובן הזה שפר עליי גורלי מאוד, שאלה האנשים שסובבים אותי. מעל כולם, רעייתי, שיחד איתה שנינו מנהלים את המאבק שלי".
אתה אופטימי בנוגע לאפשרות שתימצא תרופה?
"אני אופטימי חסר תקנה, אני מאמין שאפשר הכל. גם אם לא אצליח להגיע ליום שבו תימצא תרופה שמרפאת את המחלה, די לי בכך שאצליח לדחות או לעכב את ההידרדרות ולהרוויח עוד כמה שנים של חיים נורמליים. אם זה השגתי, זה עבורי ניצחון גדול".
רוב האנשים, אם היו מקבלים הודעה כזו, היו מסתגרים. אתה עומד מול מצלמה ומדבר בפתיחות. בטח גם מדברים איתך על זה ברחוב.
"אודה בכנות שלא הייתי ערוך לזה, לגל התמיכה והאהדה שאני מקבל. לצד התמיכה אני מוצא את עצמי מנסה לעזור ולעודד אחרים שחולים ב-ALS ומצאו בי כתובת להתייעץ ולשמוע. אני עושה את זה בחפץ לב. אני יודע על מקרה אחד שסייעתי לחולה כמוני לצאת מהארון ולדבר על המחלה בחופשיות. לימים אמר לי שזו הקלה של 180 מעלות מהחיים שהיו לו לפני כן".
יש רגעי משבר, פחד?
"המושג חרדה, פחד, זר לי. אני לא מכיר את זה. אני לא פוחד מהמחלה ולא חושב על המושגים האלה של מוות או מה יקרה בעוד שנה, איך זה ייראה. כל כולי נתון בהיום, באיך אני ממשיך לחיות כרגיל ומממש את התוכניות שנאוו'קה ואני רקמנו בעבר, בזמן שעוד יש לנו".
נוסבאום, שעובד במקצוע העיתונות כבר עשרות שנים, ציין אירוע אחד שנחרט בזיכרונו: האסון בבית הכנסת בגבעת זאב. "אני לוקח את זה איתי בתחושה עמוקה מאוד של החמצה. יכול להיות שאם אישית הייתי עושה יותר, אולי אפשר היה למנוע את הטרגדיה. נעשתה אליי פנייה מצד תושב גבעת זאב כמה ימים לפני הקריסה. פניתי למי שהיה מפקד מחוז ירושלים בכבאות והצלה, העברתי את הדברים, העליתי בפניו את החשש ולתומי סברתי שדי בכך. אני בתחושה שאם הייתי לוחץ עוד, ייתכן שהגורמים האחרים היו עושים משהו למנוע את קיומו של האירוע".
"זה מציק לי, אני אשכרה לוקח את זה על מצפוני - הגם שבכוחות עצמי לא יכולתי למנוע את קיומו של האירוע. אולי כעיתונאי הייתי צריך ויכולתי לעשות יותר. מדובר בשלושה הרוגים ו-200 פצועים, אם היינו חוסכים את זה - וואלה, מה צריך יותר?".