כשמגיעים לדניאל גרנט הביתה, השם שכתוב על תיבת הדואר לא חושף את הדייר. דקות ספורות מתחילת הריאיון מסביר הבן של צופית ואברהם גרנט למה זה ככה. "בגלל שאני ואחותי גדלנו במשפחה כל כך מפורסמת ובלי פרטיות, היינו מסתירים את שם המשפחה. היום אני לא בורח ממנו יותר, התבגרתי ואני הרבה יותר בטוח בדרך שלי. עם כמה שה'גרנט' תמיד מוסיף, אני כבר לא מרגיש שאני דניאל, 'הבן של'. אני יודע שעשיתי את 'האחיות המוצלחות שלי' ועשיתי פאקינג אלבום, שזה לא דבר שבא ברגל".
היית מסתיר את שם המשפחה גם במקומות שהיית מגיע אליהם בפעם הראשונה?
"בתור ילד בן 15 הלכתי להיבחן לקבוצת כדורגל, ולא אמרתי שאני 'גרנט'. לא רציתי שיכניסו אותי כי אני 'הבן של', רציתי לדעת אם אני טוב. היום אני מבין שזה חלק בלתי נפרד, וזה לגמרי בסדר. אם הייתי רוצה להיות רופא כנראה הייתי יכול לדחוף את השם 'גרנט' לתחת, אבל אני הולך למקום שההצלחה בו מלווה בפרסום, אז מן הסתם כשאתה בא ממשפחה מפורסמת זה תמיד ירחף וזה בסדר גמור. במוזיקה כיף לי שיש דלתות שנפתחות בפניי, שעוזרות לי לחשוף את המוזיקה שלי לכמה שיותר אנשים, אבל נורא חשוב לי להראות שזו הדרך שלי".
משפחת גרנט היא יותר מעוד משפחה מפורסמת. לכל אחד מהוריו של דניאל – השחקנית ואשת התקשורת צופית גרנט ומאמן הכדורגל אברהם (אברם) גרנט – סיפור אישי, משפחתי ומקצועי ארוך ומורכב, ושמותיהם היו קשורים בפרשות מתוקשרות שונות לאורך השנים. היא נפרדה מהוריה בגיל צעיר, גדלה בפנימייה והייתה קורבן לפגיעות מיניות, והתפרסמה בשנות האלפיים כשהגישה את התוכנית הסנסציונית לאותה התקופה, "מילקשייק", שבה, בין היתר, שתתה את השתן של עצמה; הוא בן לאב ניצול שואה, ולפני כשנתיים עמד במרכזו של תחקיר שחשף עדויות של נשים שהאשימו אותו בתקיפה מינית. "אנחנו מהמשפחות שכתבו עליהן הכי הרבה חרא בארץ", אומר גרנט הבן. "אמא שלי הייתה הבן אדם הכי אהוב במדינה ואז הבן אדם הכי פרובוקטיבי במדינה, ואבא שלי זה כדורגל, שם בשבוע אחד אתה מלך העולם ובשבוע השני אתה בתחתית, תלוי אם אתה מנצח או מפסיד. היו שרים לו 'בדם ואש את אברם נגרש', או שהייתי שומע מהיציע 'צופית זונה' כשהייתי עם אמא שלי בדשא. כתבו כל כך הרבה דברים לאורך השנים ותמיד שואלים אותי, 'זה השפיע עליך?'. אומרים לי שלפי איך שאני מתנהג זה נגע בי, אבל רסמי? לא, זה לא הזיז לי".
אז למה החברים מתכוונים כשהם אומרים שרואים שזה כן נגע בך?
"הם אומרים שאני שומר על עצמי מאוד, שאני בן אדם דיסקרטי, הם קוראים לי 'סוכן מוסד'. בשנים האחרונות, מהשיחות עם הפסיכולוגית, אני מבין שזה מהרגל של פחד שדברים ייצאו החוצה. אבל בזמן אמת לא הזיז לי מה שכתבו על ההורים שלי, זה אף פעם לא עניין אותי. אנשים מחפשים, 'איך הרגשת כשאמא שלך שתתה פיפי? זה פגע בך בתור ילד?'. לא. הייתי ילד עם 7,000 חברים, נורא לא היה לי אכפת שאמא שלי שתתה פיפי, זה נראה לי מצחיק. אני חולה על זה שאמא שלי כזו. היום את מי זה היה מעניין אם אמא שלי הייתה שותה פיפי? היום כל טמבל באינסטגרם עושה את השטויות האלה, היא הקדימה את זמנה. אחד החלומות שלי זה לעשות איתה 'מילקשייק 2'".
היא תזרום?
"לא יודע אם כרגע".
שולי הוא האדם הכי עדין עלי אדמות
ההורים של גרנט תמיד עניינו – והם ממשיכים לעניין את הציבור גם היום. צופית נישאה לשחקן והזמר שולי רנד למרות סירובה של פרודתו, מיכל, לתת לו גט. גרנט לא מתרגש. "אני יודע את האמת, כל השאר לא מעניין אותי. אומרים על שולי שהוא אלים, זה הבן אדם הכי עדין עלי אדמות. אמא שלי מאושרת, אז אני מאושר".
היא הולכת היום עם שביס, מה אתה חושב על זה?
"מה זה שביס, כיסוי ראש? היא תמיד הייתה הולכת עם מטפחות ושמלות גדולות, עכשיו זה נראה יותר דתי כי היא ליד שולי, אז זה נראה בני ברק".
שביס זה לא מטפחת, זה מחזיק בתוכו מסר, ואמא שלך מספרת שהיא התקרבה לדת.
"כן, בטח שהיא התקרבה, אבל אני הראשון בבית שהתחלתי לשמור כשרות, בכיתה ח'. התחלתי לעשות לעצמי מבחנים, נגיד כשהייתה ליגת האלופות אמרתי שאם אבא שלי מנצח אני מתחיל לשמור גם בשר-חלב. אני אוהב את המסורת, אני אוהב שאנחנו עושים קידוש כל שישי. תמיד היינו עושים, גם לפני שולי, אבל אני אוהב כששולי מקדש".
את השיר שלו "עוד כותרת" כתב על הפרשות המסוקרות שמלוות את המשפחה. "שקר או אמת לא משנה / כותרת מייצרת בלגן בכל מקרה / משפחה בלהבות / אלו שכבשו את הפסגות הכי גבוהות (...) / ימנית שמאלנית קיצונית / משוגעת אמיתית / מה יש לך שם בכוס / מיץ תפוחים או שוב טעית". אחרי ההתייחסות הברורה לאמו, עובר גרנט לגעת בשיר גם בתחקיר שפורסם על אביו בתוכנית "חשיפה" של חיים אתגר בקשת 12. "הם מנסים לתלות מאז/ תגיד זה בית זונות או זה מסאז' / היא תפסה לו את הזין או את הגב / הרייטינג שוב קפץ המנחה עלה שלב / החיים זימנו אתגר מנסים לראות עד כמה זה יכאב / לא, לא, זה לא כואב עכשיו / וזה כאב לא אשקר / אבל עברנו כבר הרבה הרבה יותר".
אתה בעצם טוען שהתחקיר שחשף הטרדות מיניות לכאורה של אביך היה שקרי, לשם הכותרת בלבד.
"נכון, כמו שאמרתי, אני בפנים יודע את כל האמת. ברור שאלה דברים שפחות נעים לשמוע, אבל זה היה הרבה יותר לא נעים אם זה היה נכון, זה הרבה יותר כואב כשזה נכון. כשאני יודע שזה לא נכון, אז אני שם את מה שלא נעים לשמוע על הזין שלי, סליחה, ולא מתייחס לזה. אני מתייחס למציאות ומתייחס לאמת".
שאלת את אבא שלך אם זו האמת?
"ממש לא, אני מכיר את אבא שלי כל כך טוב, לא היה לי ספק בנושא וממש לא הייתי צריך לשאול. אני מסתובב איתו בכל העולם, הוא הבן אדם שהכי לא מתבייש ולא מסתיר ממני כלום. אחרי שהוא ואמא שלי התגרשו הוא היה מספר לי על נשים שהוא מכיר ומדבר איתן, כמו החברים הכי טובים. הייתי איתו בלונדון כשהתחקיר יצא, וגם אם לא הייתי איתו, לא הייתי מתקשר אליו ושואל, 'אבא, זה נכון?', ממש לא. אני גם לא טמבל, כן? אני לא מחפש אמת שנוחה לי. אני מחפש את האמת גם אם היא כואבת, אבל התחקיר הזה הוא לא האמת".
אם לשיטתך הייתה אמת בדברים, היית נשאר להגן עליו?
"ברור שלא, וגם אחותי וגם אמא שלי לא. אפילו לא טיפה. אבל לא הייתה לנו טיפת ספק".
אני עוד לא במקום שאני רוצה להיות בו
גרנט הספיק לשחק בכמה מסדרות הנוער המובילות, ובהן "גיבור אמיתי" והסרט "פול גז". כעת הוא חוזר לעונתה הרביעית של "האחיות המוצלחות שלי", הסדרה שפתחה לו את הדלת בעולם המשחק, בתור דובי, אחד מחבריהן של מור (טס השילוני) וליזו (עדי חבשוש). "בצילומי העונה הראשונה הייתי עדיין חייל, השנה חגגתי 30. עכשיו אנחנו בטיול אחרי הצבא בהודו, ודובי נהיה סטלן גמור. פותח את הבוקר עם שאכטה, טוב לו בחיים. היה נורא כיף בצילומים, לא זזתי מאותו ספוט כל הסצנה. אתה מנסה להעביר תחושה של טיול אחרי הצבא בהודו, אז רסמי כיף לך".
למשחק הוא החליק בקלילות, אבל לחלום האמיתי שלו, מוזיקה, העז להתמסר רק בשנים האחרונות. "כילד יותר מכל רציתי להיות זמר, זה היה נראה לי כל כך עוצמתי להיות על במה ושאנשים שרים דברים שכתבת, אבל אף פעם לא חשבתי על זה ברצינות. לא בקטע לוזרי, בקטע נורא ריאלי. לא היה לי קול יפה, לא ניגנתי".
מהיכן הגיע האומץ לנסות?
"בלימודי המשחק הקראתי משהו שכתבתי, ואנשים שאלו, 'וואו, כמה זמן אתה עושה מוזיקה?'. אמרתי שאני לא, ואז המורה ביקש ממני לשיר את מה שכתבתי. שרתי, ואין לי קול יפה, אבל המורה אמר, 'תשמע, אתה מוזיקלי נורא'. אמרתי לו, 'אמיתי?', והוא אמר לי, 'כן'. אמרתי לו, 'אשכרה'. שאלתי, 'אתה חושב שיש לזה פוטנציאל?' והוא אמר, 'כן'".
המילה הטובה הזו הייתה כל מה שגרנט היה צריך, והוא התחיל לעבוד עם מפיק צמוד. מאז הספיק להוציא אלבום, והיום הוא כבר עובד על האלבום הבא. "אני לא מאמין שאני עושה את זה. בכל פעם לפני שאני עולה לבמה דופק לי הלב, כי זה המקום האהוב עליי, אבל זה עדיין לא המקום הבטוח שלי".
החיים כאומן בארץ לא פשוטים.
"בשנת 2018 לא הפסקתי לעבוד, היו לי 90 ימי צילום. הרגשתי על גג העולם, הייתי בטוח שנכנסתי ללופ שאני לא אצא ממנו. ב-2019 היו לי ארבעה ימי צילום, ב-2020 לא היו לי בכלל. ב-2021 שלושה. ואז אתה מתחיל לפקפק בעצמך, כי עם כל הכבוד ליכולות, חרא על היכולות אם אני לא עובד איתן. אותו דבר היה לי עם המוזיקה. בהתחלה נכנסתי לאולפן ולא הפסקתי לכתוב וליצור, ואמרתי, 'זהו, אני יכול לכתוב על כל דבר בעולם תמיד', הרגשתי שזו היכולת שלי. אבל אז פתאום נכנסתי לתקופה שאני מנסה לכתוב ולא מצליח לחבר חרוז אחד שנראה לי שווה משהו, לא מצליח לדבר על שום נושא שקרוב ללב שלי, ושוב התחלתי לפקפק ביכולות שלי, להגיד, 'אולי אני לא כזה טוב?'".
אז מה עושים?
"ממשיכים. החיים האלה הם נורא מאניה דפרסיה. כשיוצאים ממני חמישה שירים בשבוע אני מרגיש שבוא'נה אני טופאק, אני אלטון ג'ון, אני הכותב הגדול בעולם, ובשבוע שאחרי אני לא מצליח להוציא מילה ואני חושב, מה יש לי לחפש במקצוע הזה בכלל? אני בן אדם שהוא 0 או 100, לא שותה בירה אחת בערב או שתוציאי אותי אחרון מהמועדון על הגב. אבל ממשיכים, כי מזל קורה למי שעובד".
אחרי 12 שנים כשחקן, גרנט בהחלט מבין שהשם אולי פותח דלתות, אבל העבודה הקשה נמשכת גם אחרי שעוברים בדלת. "אני רוצה נורא להצליח, ואני עוד לא במקום שאני רוצה להיות בו. כשאני אצליח במוזיקה ובמשחק יגידו שזה בגלל השם 'גרנט' ושזה קרה לי בן לילה, אבל אנשים לא יודעים מה עברתי עד שהצלחתי, כמה חרא, אילו הופעות מביכות היו לי. אם השם שלי כזה עוזר לי, למה לא מכירים אותי כשחקן בתעשייה? אני משחק מגיל 18, ואני בן 30. אם השם שלי היה ה-דבר, כנראה כבר הייתי תופס את הדרך הזאת הרבה הרבה לפני, לא?".
ראיתי את אמא הופכת מהבן אדם הכי פרובוקטיבי במדינה למאמא תרזה
ובתור הבן של הוריו, גרנט יודע שגם אחרי שההצלחה הגדולה תגיע – ההתמודדויות לא בהכרח ייפסקו. "כמו שראיתי הצלחה לא נורמלית, ראיתי גם המון כישלונות בלי הפסקה. ראיתי את אבא שלי מגיע לגמר ליגת האלופות ומפוטר ביום הבא, אין יותר ליפול מגג העולם מזה". 
יש לך השראה של הצלחה, אבל גם של שערוריות ונפילות. אתה חושש?
"ברור שאני מפחד להיכשל, במיוחד כשהכישלון שלך הוא מול העולם. אם אתה מנהל צ'לסי ואם אתה זמר שעשה שיר אחד, לא יעזור, ברגע שאתה מוציא משהו החוצה, אם אתה נכשל, כולם ראו את זה. אבל בגלל איך שגדלתי זה לא יעצור אותי. ראיתי את אמא שלי בפרק הזמן שבו לא קיבלו אותה לשום דבר בטלוויזיה ועד שהיא עשתה את 'מי מפחד מצופית גרנט?', וראיתי אותה מתפתחת לאט-לאט למי שהיא היום: המראיינת הכי טובה פה, ביי פאר. ראיתי אותה הופכת מהבן אדם הכי פרובוקטיבי במדינה למאמא תרזה. היום כשאני מדבר עם בני 25, הם מכירים את אמא שלי רק כצופית גרנט מ'אבודים' והם אומרים, 'מה זאת אומרת אמא שלך שתתה פיפי? למה?'. אותו דבר אבא שלי, אני זוכר אותו לוקח אליפות במכבי חיפה, אני זוכר את השנייה שהוא נכנס הביתה ואמר לי 'חתמתי בצ'לסי'. אני זוכר כל משחק, זוכר את כל הגולים, אני זוכר את הפיטורים, אני זוכר את ההידרדרות פתאום, את העלייה. אני ראיתי אותו עם פחות כסף, עם יותר כסף".
אז מה למדת לעשות כדי לשרוד? מה עושים כשיש רק שלושה ימי צילום בשנה?
"אני עושה הרבה דברים אחרים. עכשיו נכנסתי לפרויקט שמספק אוכל מוכן ובריא לקפטריות של בתי ספר, אני עושה בכל פעם משהו אחר כדי להתפרנס. בקטע האומנותי אני תמיד מנסה לכתוב וליצור. עכשיו אין ימי צילום, אבל אני מלא באולפן".
באולפן לא מכניסים כסף, אלא מוציאים.
"זאת ההשקעה, אין מה לעשות, אני צריך להשקיע בעצמי כדי שבסוף אני אתפרנס ממה שאני חולם עליו. להפיק שיר זו חתיכת הוצאה, שלא נדבר על להפיק אלבום".
אתה נעזר כלכלית בהורים?
"אני משתדל כמה שפחות, אבל כשהייתי צריך עזרה בטח שעזרו לי. הם גם הכי מאמינים בי בעולם, אבא שלי, שיש לו חוש מוזיקלי של חירש, אבל סבבה, הוא מפרגן וזה כיף רצח, ואמא שלי, שהיא בן אדם סופר-יצירתי אז היא מאוד אוהבת. וזה ששולי נורא אוהב את המוזיקה שלי זו כבר באמת חותמת".
יאללה, דואט עם שולי.
"מתישהו, בעזרת השם".
גרתי עם אסיר, פגשתי נסיכים
את הפתיחות חסרת הפשרות ירש כנראה מאמו, והיא בהחלט באה לידי ביטוי בשירים שלו. על התקפי החרדה שחווה, למשל, הוא מספר בשיר "כשמזכירים לי". כשהיה בן 23 התאבד חבר טוב שלו, ב"צוק איתן" איבד חבר נוסף בקרב, וחבר שלישי מת מהתקף לב. האבדות הובילו לחרדות. "שימוש בסמים פתח את החרדות, ולאבד את החברים הפך אותן למציאות. חצי מהחברים שלי קרביים, וברגע שחבר שלך נהרג במלחמה, לא רק שאתה חושב שיקרה משהו – אתה בטוח שיקרה משהו. לאבד אנשים בחיים מכניס אותך לפרופורציה".
השימוש שלו בסמים, הוא מספר, היה עדין יחסית – ובכל זאת גרנט מתחרט עליו מאוד. דודו, אחיה של אמו, מתמודד עם סכיזופרניה, מה שמכניס את גרנט לקבוצת סיכון והופך את השימוש בסמים עבורו למסוכן. "זו הייתה טעות, זה מטומטם לגמרי. גם ככה אני בחרדה ממחלות נפש, ואין מה לעשות, יש אנשים שיכולים לעשות סמים כל היום מהבוקר עד הערב, ויש אנשים שיעשו את זה פעם אחת והחיים שלהם ישתנו מקצה לקצה. אני מאלה. עשיתי פעם אחת והייתה לי חוויה נוראית, טראומטית".
מה זה אומר?
"רציתי למות. לא היה לי טעם לחיים, רציתי לקפוץ מפאקינג מרפסת, לא רציתי להמשיך לחיות. הרגשתי שגם אם מחר אני מגשים את החלום הכי גדול שלי, אני זוכה באוסקר מול העיניים של המשפחה שלי והילדים שלי בעזרת השם ובאותו הזמן מישהו מזכיר לי שיש לי גם גראמי, גם אז אני לא אהיה שמח, זו הייתה התחושה. ואז פתאום אחרי חמישה ימים זה עבר. פשוט קמתי בבוקר ופתאום חזר לי האוויר, הצלחתי לנשום. עכשיו זה מאוד שומר עליי, כי אם לא הייתי עובר את זה בטח הייתי הולך להידלק בקטמנדו. אני בן אדם סופר-קיצוני בדברים".
גם הקיצוניות הזו מתבטאת בשירים. "יש לי שיר שעוד לא יצא שאני מספר בו שגרתי עם שני נרקומנים וגרתי עם אסיר שיצא מהכלא שאמא שלי הביאה הביתה בשביל לעזור להם, ומצד שני פגשתי נסיכים וישבתי עם מדונה. זו הקיצוניות של החיים".
באמת ישבת עם מדונה?
"כל ארוחת שישי בלונדון, כי היא הייתה במרכז לקבלה. זה היה כשאבא שלי אימן את צ'לסי, אני הייתי בן 11 ואני והבת שלה הסתובבנו כל הזמן ביחד. היום לא נזהה אחד את השני ברחוב, כנראה. בדיעבד זה הכי מגניב בעולם, במציאות רק רציתי לחזור הביתה מארוחת שישי. אני מודע לזה שהחיים שלי היו נורא יוצאי דופן, מצד אמא שלי תמיד גרו איתנו נרקומנים, אסירים יצאו אלינו מהכלא כאילו אנחנו מרכז שיקום. כולם גרו אצלנו כמו אחים שלי. ראיתי את החרא של החרא, וגם ישבתי עם הנסיך צ'ארלס. חוויתי את הקיצוניות".
ישבת עם הנסיך צ'ארלס?
"נפגשנו. לפני שלוש שנים הייתי עם אבא שלי באירוע, ופתאום הוא בא והתחיל לדבר איתו. אני מסתכל על אבא שלי, עאלק אברם מפתח תקווה, ואני רואה אותו יושב עם הנצר למלך שראיתי את הסדרה עליו לפני כמה זמן. כולי התביישתי, לא הוצאתי מילה. הוא נעל ניו באלאנס, זה מה שזכור לי, אני לא יודע למה, נתפס לי במוח, וואלה נסיך עם ניו באלאנס".
"האחיות המוצלחות שלי 4: הודו" תעלה בראשון 8.9.2024 בבינג' ב-yes וב-STING+
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: אייל חג'בי | איפור ושיער: קרן אדרי | הפקה: טל פוליטי