המתים המהלכים
אם תשאלו אותי למה אני ממשיך לראות את "המתים המהלכים", אין לי תשובה טובה. אני שואל את עצמי את אותה שאלה בערך חמישים פעם בכל פרק ועדיין לא הגעתי לתשובה. אפשר להגיד שאני מושקע בגורלם של ריק וחבורתו, אבל למען האמת אני די שונא שם את כל הגיבורים (ריק במיוחד), ואני כבר קצת מייחל למותם. לא העלילה, ולא איכות הפרקים - שרק הולכת ומידרדרת - הם מה שמשאיר אותי בפנים, אלא התקווה; התקווה שיום אחד ההבטחה שגלומה בסדרה אכן תתממש.
"המתים המהלכים" היא ילד פלא מלא בפוטנציאל, שהתעורר באמצע החיים וגילה שלא עשה עם עצמו כלום. בסדרה שהפכה את הקליף הנגר לדרך חיים, לא מפתיע שכל מה שנשאר בסוף זאת האמונה התמימה שבפרקים הבאים סוף סוף יקרה משהו ראוי לציון. כמו בעולם הדיסטופי של הסדרה, לתקווה אין היגיון או הצדקה, אבל היא הדבר היחיד שנשאר לנו.
(איתמר רונאל)
משפחה מודרנית
כן, מיץ' הנוירוטי וזוגיות נטולת הסקס שלו ושל קמרון המוגזם והמצועצע יכולה לעלות על העצבים. כן, זה נראה שכל המשברים האחרונים שעברו על ג'יי וגלוריה הם המצאה תסריטאית צולעת. וכן, כמעט כל הילדים בסדרה בלתי נסבלים, ושלא נדבר על זה שנדמה שאין שום טיימליין אמין יותר.
אבל אני לא מצליחה לעזוב את משפחת פריצ'ט-טאקר-דנפי. משהו בדביקות הסכרינית, בהומור הפיזי שכל עונה עולה מדרגה בקטע רע, ויחסי האהבה-תלות-קנאה-שנאה-משיכה-רתיעה בין כל הנפשות הפועלות ממשיכים לגרום לי לצפות בסדרה הזאת. זה נכון שבעונות האחרונות כבר צפיתי מול שטיפת כלים, קיפול כביסה והשקיית עציצים, אבל כמו משפחה אמיתית - אי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם. אה, ויש שמועות שהדמות של היילי תהיה ביסקסואלית בקרוב.
(ניצן לנגר)
האנטומיה של גריי
כמה עוד אפשר לראות את "האנטומיה של גריי"? לא, כאילו, אני שואלת ברצינות - כמה עוד אנחנו יכולים לראות את "האנטומיה של גריי"? אמנם הצלחנו לשרוד 10 שנים, 14 עונות ו-299 פרקים, אבל לא נראה שלשונדה ריימס יש אפילו תכניות לסיים את הטלנובלה הרפואית המטורללת שלה.
ועדיין, זה לא ממש מונע ממני למצוא את הכוחות כדי לחזור פרק אחרי פרק, עונה אחרי עונה. אבל זה לא אומר שהם חסינים לחלוטין - את הספין-אוף המעפן, "מרפאה פרטית", לא שרדתי מעבר לעונה וקצת. אבל אחרי שהקרבת מעצמך כל כך הרבה שנים מהחיים כדי לעקוב אחר מעלליה של מרדית הבלתי נסבלת והחבר'ה מגריי-סלואן ממוריאל, אחרי שהתגברת על כל שברונות הלב, המיתות המכאיבות (השם ייקום את דמו של דני דוקט), העזיבות הפתאומיות, ההתאהבויות וגם הפרידות - עכשיו נפסיק? מה אנחנו, קוויטרים? לא ולא. אנחנו נמשיך, ולו בשביל הסיכוי שכריסטינה יאנג תקפוץ לביקור, או שמרדית תמצא את מותה בתאונה ביזארית. אבל על מי אני עובדת, אם יש משהו אחד שאנחנו יודעים בוודאות - זה שמרדית עוד תקבור את כולנו. רק אם אפשר, תדאגו לנו לחיבור לרשת ומסך HD, סבבה?
(נעמה ברקן)
משחקי הכס
אני לא יכולה לשים את האצבע על הפרק המדויק שבו התחלתי לשנוא את "משחקי הכס". הרגע שבו היא הפכה מסדרה כיפית למטלה שיש לבצע, חובה שעליי להיפטר ממנה על מנת להמשיך לסדרות שבאמת בא לי לראות. מתי האירוע התרבותי המרגש הזה הפך למשעמם, נפוח, חושב את עצמו? סדרה שמביטה בעצמה בראי וממלמלת לבבואתה "את מדהימה, הכי גדולה והכי סקסית והכי תור הזהב של הטלוויזיה", כשבפועל פרק טוב שלה נחשב לכזה ש"קרו בו דברים" כי כבר התרגלנו לצפות ממנה לכל כך מעט?
אני רואה וסובלת. משתפת פעולה עם המנגנון השקרי שמיתג את הפיהוק המתוקצב הזה כ"מאסט סי", בוחשת בדיוני פייסבוק (ומעמידה פנים שלא ראיתי סטוריז של ניקול ראידמן חצי מהפרק), ממציאה דעות על המתרחש ובוהה, כמו כולם, בסרטוני יוטיוב של מאחורי הקלעים שרצים ברשת. סרטונים איומים, אגב, למה הקאסט כל כך מגובש? מה פשר החברות האמיצה הזאת שנוצרה בין כולם? למה הם מתעקשים לשיר?
אומרים שהעונה הבאה תהיה האחרונה, שיהיו בה מעט פרקים אבל כל אחד מהם באורך של שעה וחצי. ואני אצפה. אני אראה כל פרק מהאשפה המהודרת הזאת. כי כל אחד הולך לפעמים למסיבות שהוא שונא. כי אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות מודרת מהשיח וכי עוד שנייה זה נגמר. אני אהיה שם כשהשורד האחרון יתיישב על כס הברזל (מקווה שמהלך לבן, מניחה שג'ון סנואו) כדי לכבות את הטלוויזיה, להישען אחורה בהקלה ולדעת שלפחות מהחרא הזה נפטרתי.
(נטע חוטר)
סקנדל
זה לא שדרמת המתח הרומנטית של שונדה ריימס הידרדרה, זה שהיא פשוט לא היתה כזאת טובה מלכתחילה. אבל לפחות בשלוש העונות הראשונות שלה היא עוד בידרה. צופיה המכורים - ואני ביניהם - כבר בפאקינג עונה שבע, סוחבים על הגב את אוליביה פופ ושפע חליפות המכנסיים שלה ומייחלים שהמסע הזה כבר ייגמר.
העונות האחרונות של "סקנדל" הפכו אותה ממלודרמה טראשית עם ערכי הפקה גבוהים ואטיטיוד נוטף ארס לאופרת סבון. וגרוע מכך: אופרת סבון מבאסת, כזו שמתייחסת לנשים הרות (היי קווין, זוכרת שהיית פעם מעניינת?) כאל בדיחה שלא נגמרת על משקל ולחץ-חתונה. כזו שכבר עברה כל כך הרבה תהפוכות וטוויסטים, עד שהיא הפסיקה לנסות לספר לצופים שלה סיפור קוהרנטי, ונותנת לשחקניה פשוט להיכנס לחדרים, לצעוק ולצאת.
ואני אשאר, אלא מה. אמנם נשבעתי שאפסיק, וכמו ב"הר ברוקבק" בכיתי וקיוויתי שאצליח להיגמל ממלי, פיץ, אבי וסיירוס. אבל לא הצלחתי, כי אני פחות גלדיאטור ויותר רדיאטור - אני מגושם ועומד בפינות של חדרים ותמיד חם לי. אין לי כוח רצון, ואני כל כך מושקע רגשית בטמטום הזה, שאין מצב שאחמיץ את הסיום שלו.
זו לא נאמנות עיוורת נטו. אהבה ושנאה הם רגשות בעלי עוצמה דומה, ובמקום לעקוב אחרי "סקנדל" באהבה, אני מתכנן לצפות בה עד תומה בזעם יוקד. אני רוצה לראות את "סקנדל" גוססת ומתה לי מול העיניים. אני רוצה שלשם שינוי, יצליחו לחסל מישהו בסדרה הזו בלי להחזיר אותו לחיים אחרי עשרה פרקים - ושהמישהו הזה יהיה אני. אני אוליביה פופ, וסיימתי עם השיט הזה.
(עדן יואל)
מטומטמת
סדרת הקומדיה-פשע הישראלית בכיכובה של בת-חן סבג התחילה עם תקוות גדולות: היא הייתה מקורית ומרעננת, עם שפה ייחודית וקאסט חדש וטרי מהאריזה. אז איך זה התדרדר כל כך מהר? כבר בחצי העונה הראשונה היינו צריכים לשים לב שמשהו שם מתחיל להשתבש, עם עלילות הזויות ודמויות שעשו בחירות לא הגיוניות בעליל, ועד סוף העונה השנייה זה הפך למשהו שיותר הזכיר סרט סטודנטים מבולבל מאשר סדרה איכותית.
ועדיין, אי אפשר לעצור. לא ברור למה, אולי זה הצ׳ארם של שירי אזוגי או הרגעים הקטנים שבהם "מטומטמת" הייתה מבריקה, אולי כי למרות הירידה ברמה עדיין מדובר באחת הסדרות הישראליות הטובות של השנים האחרונות. עוד נצפה, כנראה, גם בעונה השלישית של "מטומטמת", אבל רק מהתקווה שסוף-סוף יהרגו את אסף.
(אשחר כהן)
חסרי בושה
"חסרי בושה" התחילה בתור רימייק אמריקאי לסדרה בריטית מצליחה, בתקופה שבה היה מאוד טרנדי לעשות גרסה אמריקאית לכל סדרה בריטית שהצליחה לשרוד יותר מ-5 פרקים. בניגוד להרבה חידושים כאלה, היא הצליחה רוב הזמן להיות טובה עוד יותר מסדרת המקור: מצחיקה יותר, גסה יותר ובעיקר בעלת דמויות חד פעמיות, שנעות בין פארסה מוגזמת לאנושיות צובטת לב, לפעמים ממש באותה הסצנה.
בתוך כל הצחוקים, הגסויות והעצב, היא גם הצליחה ממש להגיד משהו על אנשי המעמד הנמוך בארצות הברית, אלו שאנחנו כמעט אף פעם לא רואים בטלוויזיה, על ג'נטרפיקיציה והבדלי מעמדות וקצת על הנפש האנושית. אבל עם השנים, דמויות מופת עזבו (שילה האגורופובית), חלק מהדמויות הפכו לקריקטורות של עצמם (פרנק, תגאל אותנו כבר מהייסורים שלך) ונדמה שהסדרה כבר לא ממש יודעת מה לעשות עם פיונה או עם שאר האחים לבית משפחת גלאגר, שהפסיקו להתפתח אי שם בעונה הרביעית או החמישית. היא גם כבר הרבה פחות מצחיקה מבעבר, והרבה יותר דרמטית וטראגית, ובאופן כללי הכיף כבר לא ממש שם.
אמשיך לצפות בה כנראה עד שתנפח את נשמתה (מה שלא יקרה בקרוב, כי העונה החדשה שהחלה ממש עכשיו זוכה לרייטינג גבוה והסדרה חודשה לעוד עונה אחד לפחות, התשיעית במספר) כי בכל זאת קשה לי לעזוב את ילדי גלאגר המסכנים בלי לדעת מה יקרה להם, אבל די. תנו להם לזכות בלוטו ולהתחיל חיים נורמליים איפשהו. או שלפחות תחזירו לנו את שילה.
(גיל גוטקין)
TVbee בפייסבוק