ערב יורד על המסעדה המפוברקת של "דייט ראשון", ועל מסך הטלוויזיה שוב עולות כל קלישאות הריאליטי האהובות - הזוג העממי המתוק, הדוש התל אביבי שאוהב להזרים והאשכנזייה שלא זורמת, הסבא שדוגל בפוליאמוריה והסבתא האקסצנטרית אך בעלת חוכמת החיים. הדמויות כל כך מוכרות שקל לשכוח שזה הפרק הראשון של תכנית שידוכים אחרי כמה שנים בהן שהז'אנר נעלם מהמסך.
אולי זה הגעגוע לתכניות מסוג כזה, שלא סופק באמצעות תכניות אמריקאיות כמו "הרווק" וחיפוש אינטרנטי מתסכל אחר פרקים ישנים של "דייט בחשכה". מאז השקיעה של "דאבל דייט" (2004), וגרסתה הפחות מוצלחת "סינגלס" (2014), לא הייתה לנו תכנית דייטים מוצלחת. הניסיונות לייצר גרסה ישראלית של "הרווק" לא עלו יפה, ונראה היה שהז'אנר איבד את חנו בעיני הקהל הישראלי. אך אם נמאס לנו מתכניות שידוכים, למה "דייט ראשון" מרגישה כל כך מוכרת ומנחמת?
אולי המוח הורגל כל כך בתכניות ריאליטי מסוגים שונים, שהוא יכול לקבל בקלות קהת חושים כל שינוי בפורמט. רצים למיליון, נשארים בבית האח כדי לקבל דירה, שורדים על אי טרופי, מבשלים, רוקדים או שרים עד הפסגה. אז עכשיו מחפשים אהבה, מה ההבדל? אנחנו לא מגיעים בשביל הפורמט בכל מקרה, אנחנו באים בשביל האנשים. האנשים ב"דייט ראשון" צריכים להיות מעט יותר מעודנים (בכל זאת, הם נמצאים בדייט), אבל הם עדיין טיפוסי ריאליטי, והאינטראקציה הרומנטית אמורה להוות כר פורה לחשיפת מוזרויות וחוויית רגשות. במקום לתקוע אותם בבית או באי בודד, אנחנו מכריחים אותם להתמודד עם חוסר הביטחון, הפגיעות והמבוכה שלהם מול אלף מצלמות (שהותקנו במיוחד!).
תכניות השידוכים עצמן השתנו מאז, הפכו דומות יותר לריאליטי שאנחנו מכירים, אותו מאגר פליטי ריאליטי לעתיד, רק בתכנית מסוג אחר. הרי גם המתחרים לא שם בשביל הפרס הגדול, הם פשוט רוצים להיות מפורסמים. מה שהיה פעם חטא נהיה מקובל וכמעט מובן מאליו - תכנית הריאליטי הן אודישן הסלבס החדש שלנו, וחייבים לומר שזה תהליך סינון מוצלח ביותר. גם אם אני לא מסכים עם כל הבחירות של הצופים (אני מסתכל עליך, טילטיל), אנחנו לפחות זוכים להכיר אותם קצת כבני אדם לפני שמעניקים להם את המעמד הנחשק.
אך למרות שקיבלנו בזרועות פתוחות את אוסף ההזויים שהכניסו למסעדה מרושתת המצלמות, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהרצון להתפרסם כמניע עיקרי להשתתפות הוא בעייתי יותר כשהפרס הגדול הוא מציאת אהבה. ברור לנו שזה לא דייט אמיתי - שהם מעלים הצגה בפנינו, שהמילים היפות שהם אומרים מכוונות למצלמה לא פחות מאשר למי שיושב מולם. אבל ההצגה הזאת חייבת מידה של כנות, אחרת היא הופכת לפארסה. אהבה היא דבר אינטימי ואישי, זה מה שהופך אותה לחומר טוב לטלוויזיה, אבל זה גם מה שהופך את הזיוף לצורם.
הציניות שבה תכניות כמו "דאבל דייט" ו"סינגלס" התייחסו למציאת האהבה הפכה את כל העניין למעט מיותר. התכניות היו מקום מפגש של תימהונים שונים ומשונים, וחוסר ההתאמה של הזוגות היה מקור רוב האקשן וההומור. אבל דרמה לא הייתה שם, כי בלי רצון אמיתי אין דרמה, ובלי מטרה לשאוף אליה, הצופה נותר מרוחק ומנותק. זאת הסיבה ש"הדור הבא 24/7", התכנית המוזרה בה כלאו חבורה של בנות עם איתן אורבך והחבר'ה שלו, הייתה כישלון מוחלט למרות כל הסקס שניסתה למכור. לא כי איתן אורבך וחבריו היו דושים חסרי כריזמה (למרות שהם בהחלט היו), היא כשלה כי אם למשתתפים לא אכפת, אין סיבה שלצופים יהיה אכפת. אולי זאת גם הסיבה שהדור הקודם של תכניות השידוכים יצא מהאופנה לפני כמה שנים. הציניות כבר הפכה משעממת וצפויה, הכנות היא המלכה החדשה.
זה הלקח העיקרי שאפשר לקחת מההצלחה של תכניות כמו "הרווק" ו"הרווקה" בארה"ב, שהפופולריות שלהן רק עלתה בשנים בהן המסכים שלנו התרוקנו מתכנית מהסוג הזה. בתכניות השידוכים האמריקאיות, המשתתפים מנסים למכור בכל הכח את הרצון האמיתי שלהם למצוא אהבה, והטובים מביניהם גם מצליחים לשכנע את עצמם בשקר הזה. האמריקאים הם עם משונה, לפעמים נראה שהזיוף הוא דרך חיים בשבילם. מי שפוגש אמריקאים אמיתיים יכול להתרשם שהם יותר מעושים במציאות מאשר בסרטים. אבל הם לא סתם מזויפים, הם מאמינים בתמימות טהורה בדימוי הפלסטיק שהם משווקים. הם חיים בסרט של דיסני, איפה שיש את האחת וחיים באושר ועושר עד עצם היום הזה, והנאיביות הזאת מאפשרת להם להכניס את האהבה הטהורה לתוך הביבים המטונפים של הריאליטי.
אין זאת כדי לומר שהתכניות האמריקאיות חפות משקרים. גם המשתתפים בתכניות כמו "הרווקה" הם זונות פרסום ושקרנים פתולוגיים. שאלת "הסיבות הנכונות" - האם באת לתכנית רק כדי להתפרסם, בלי רצון אמיתי למצוא אהבה - היא מוטיב חוזר בתכניות האלו. אבל הניסיון למצוא את אלו שכן באו מהסיבות הנכונות, או גם מהסיבות הנכונות, היא עדות למאמץ האדיר שמושקע במכירת סיפור האהבה. העובדה שהם משחקים אותה בכל הכוח, ושנראה כאילו גם בחיים האמיתיים הם משחקים אותה כל הזמן, מאפשרת לנו להאמין לרגע שאנחנו עדים לפיסת מציאות. כדי שלא יהיה משעמם, פיסת המציאות הזאת היא קיצונית ומופרכת, אבל עדיין יש בה מידה של אמינות.
נראה שהדור החדש של תכניות השידוכים הישראליות מקדיש מאמץ רב בניסיון לשכנע אותנו שיש חיפוש אהבה אותנטי בתהליך שעוברים המשתתפים. "דייט ראשון" מוותרת על בלוני הטקסט השנונים והערות הביניים הלועגות של "דאבל דייט". אם יש רגע מצחיק - עריכה מגמתית ומוזיקה מתאימה יעשו את העבודה, הצופים כבר מנוסים מספיק ויכולים להשלים את העקיצות המתנשאות בעצמם. התכנית משלבת אמנם טיפוסים הזויים בסיטואציות מוקצנות, אבל מציגה את עצמה כדודה הטובה שרק רוצה לשדך בין הזוגות המתוקים. לגל החדש אפשר לצרף גם את "חתונה ממבט ראשון" (שתעלה בקרוב גם היא בקשת), בה שלושה זוגות זרים יתחילו את העונה בטקס חתונה, יטוסו לירח דבש, יעברו לגור ביחד ולאחר שלושה חודשים יחליטו האם להישאר ביחד. ניתן לתאר שגם פה יהיה מאמץ לשכנע אותנו בתום הלב של המשתתפים.
העמדה הרומנטית הטהורה שהתכניות החדשות לוקחות היא הכרחית לא רק בשביל הרגש, אלא בשביל שמשהו יהיה מונח על הכף, כדי להציב מטרה אמיתית שהצופים יוכלו להיות מושקעים בה. בין אם זה לרבע שעה בפרק של "דייט ראשון", או לעונה שלמה ב"חתונה ממבט ראשון", אנחנו רוצים לראות אם הזוג יתאחד או ייפרד. פחות חשובה לנו התוצאה הספציפית, אנחנו רק צריכים שלמשתתפים יהיה אכפת. שיתרגשו, שייעלבו, שיישבר להם הלב, לא משנה מה הרגש, רק שבאמת ירגישו אותו, אחרת מה הטעם בכל הסיפור.
חזרתה של הכנות לא אומרת שאנחנו צריכים להפסיק ללהק את יצורי הריאליטי המלבבים. להיפך, רק נשמח אם המסך שלנו יתמלא בעוד ועוד כפילי איציק כרסנטי מושלמים. לא צריכה להיות סתירה בין דרישת התמימות והפריק שואו. גם חולי פרסום רוצים אהבה, ואנחנו רוצים אותה בשבילם. בשנים האחרונות התאהבנו באינספור סיפורי אהבה של אנשים שרק רצו להתפרסם ולא התביישו בכך - עמרי וקסניה, אביחי ומעיין, רן שריג ודנה ספקטור או תורג'י ואנה ארונוב.
תכניות הריאליטי הגדולות הקדישו הרבה זמן מסך לרומנים, והקהל היה מושקע ברגעי הרגש, בתהפוכות ובכישלונות המביכים והקשים לצפייה (אני מסתכל עליך, דן רושנסקי). גם אם הזוגות ספגו האשמות שהם נכנסים לרומן מתוך רצון להתקדם במשחק הפרסום (האשמה רווחת בבית האח ז"ל), ברור שהיה מעורב שם רגש אמיתי, וזה כל מה שביקשנו.
אחרי שנים של שלטון הריאליטי, גדל פה דור חדש של אנשים שכמו האמריקאים לא רואים את השקר שהם מוכרים לנו. עמרי אהב את קסניה? נראה לי שכן. אני מאמין ששניהם שקעו לתוך רומן הזה כדי להתקדם בבית האח, אבל זה לא אומר שהם לא התאהבו. הם התאהבו באהבה שלהם, ובאיך שהיא נראית במצלמות, לפני שהתאהבו או אפילו חיבבו אחד את השנייה, אבל מי מאיתנו לא התאהב ברעיון של אהבה.
גם בחיים האמיתיים, כדי להתאהב צריך לשקר לעצמך במידה כלשהי, וההתאהבות מערבת בתוכה מידה של אשליה. האהבה היא לא שקר, אבל בשביל לתחזק סיפור אהבה, אנחנו צריכים לספר לעצמנו סיפור אהבה. אם גם האהבה שלנו מתקיימת על הגבול הדק בין מציאות ודמיון, מי אנחנו שנבקר את דמויות הריאליטי על כך שהמינון שלהם כולל קצת יותר דמיון והרבה יותר נרקיסיזם? הרי אם הם לא היו נרקיסיסטים, הם לא היו מגיעים למסך שלנו, וגם לא היינו רוצים אותם שם.
זה המפתח להצלחת הדור החדש - לשלב את הטרללת האנושית עם רצון כן למצוא אהבה. מה שאנחנו רוצים מדמויות הריאליטי שלנו זה חשיפה, ואם שמירת המרחק הספקנית שאפיינה את משתתפי תכניות השידוכים הישנות תעלם כמו שנעלמה בבית האח, התחום הרומנטי הוא אחד האזורים המהנים ביותר להצצה. אפשר רק לקוות שהספינה הזאת תנווט כהלכה, ונזכה לראות גל חדש ומפואר של תכניות אהבה, שיספקו לנו את כל רגעי הרגש, המתיקות, התמיהה והחלחלה שאנחנו כל כך אוהבים.
mako תרבות בפייסבוק